הפרשה הקודמת 'שמיני' נחתמת ברשימת מאכלים (בעלי חיים) האסורים באכילה ובנגיעה – הכנסת אוכל אסור לגוף או נגיעה בנבלת בע"ח מביאות לטומאה.
2 פרשות השבוע 'תזריע – מצורע' מפתחים את העיסוק בדם ובשליה ומתברר שהיולדת – טמאה, החולה הזב או המצורע – טמא. טומאה זו מביאה לבידול, להדרה, והנה הפסוקים –

בויקרא פרק יג –
(מד) אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ: (מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: (מו) כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:
ישעיה נב', יא' – סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה':
איכה פרק ד' –
(יג) מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֹנוֹת כֹּהֲנֶיהָ הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים: (יד) נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם: (טו) סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר:

מה חושב המוּצא מן המחנה, האם חשוב לי להבין מה עובר על המוצא מן המחנה? מי הוא זה הלוחש או הצועק 'סורו סורו טמא אל תגעו' – למי זה נאמר ובעיקר איך זה נאמר?
פסוקי מגילת איכה שהבאנו לעיל מתארים 'עיוורים' הנעים בחוצות העיר ונטמאים במגע עם המתים. הפרשנים חלוקים האם מדובר בעיוורים ממש או שכוונת המגילה לתאר את המצב החברתי העגום, חברה עיוורת, חברה הפוגעת, השופכת 'דם צדיקים', בחפים מפשע וכנגדה, כנגד החברה כחברה נשמעת הקריאה – סורו…אל תגעו…

המשוררת זלדה מעלה על נס את 'השכנה הרעה' או ליתר דיוק מתארת את "השכנים הרעים" המתבדלים מן השכנה. אותה שכנה עליה נאמר: '… פיה היה גיהינום – בפתחה את הדלת נחבאו הילדים וחמקו פנימה שכנות, שכנים…'
אומר, זועק השיר – חמקו פנימה, ראוה כאבן נגף מפריעה לשלוות העדר, ולאחר זמן – 'כאשר נודע שהיא נסעה לעיר אחרת, כי הסופה עברה ואיננה, נשמנו לרווחה, פתחנו חלונות….עתה יונח לנו'.
שיר זה מתאר את יחסה של החברה לחוליה, בה בעת השיר מתאר את החולי החברתי. אולי אף ניתן לומר שהשיר רומז על מקור היחס המביא לניכור מנוסח התפילה "אל תביאני לידי ניסיון…" ונוסח התפילה המזהיר מפני 'שכן רע'!

ולכאורה מה יש לעשות, המצורע, החולה, הזב – מפחידים, מדביקים, עליהם לצאת אל מחוץ למחנה בצו דתי או בצו בריאותי ובאם אינם יוצאים הרי שיש להוציאם, הלוא כך כתוב?!

התלמוד (בבלי,כתובות עז' ע"ב) מלמד על מגוון התנהגויות:
"מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובי של בעלי ראתן,
רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה
רבי אלעזר לא עייל באהליה
רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה
רבי יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר "אילת אהבים ויעלת חן", אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא?"

מבלי להבין את הארמית הרי שסוגיה זו מביאה רשימה של התנהגויות המציינות, בפי ר' יוחנן את חובת הזהירות, בפי ר' זירא, ר' אלעזר, ר' אמי ור' אסי מה לא עשו החכמים, כנראה בשל החשש, הפחד.
(ר' יוחנן מוטרד מהזבובים מעבירי המחלה, סוג של מחלת הצרעת. ר' זירא נזהר מהרוח הנושבת ממקום החולים, ר' אלעזר אינו שוהה תחת קורת גג אחת עם החולים ואילו ר' אמי ור' אסי נמנעו מלאכול ביצים שהוטלו, נסחרו במבואת החולים, פחד לגיטימי ?!)
כנגד רשימה מכובדת זו מתואר ר' יהושע בן לוי כחכם הנכרך בהם ולומד לידם או עמם תורה, ונימוקו עמו – התורה עליה נאמר שחן היא ללומדיה, הייתכן לחשוב שתורה זו אינה מגינה על לומדיה?! דומה שר' יהושע בן לוי חש שלא יתכן להדיר, להפקיר את החולים, בשם החוק. על החכם לפרש אחרת את הפסוק הדורש 'בדד יישב מחוץ למחנה', הבדידות הורגת. יתרה על זאת, על המנהיגות למצוא דרך לשהות במחיצתם של החולים, של המוקעים, ובכך להקל על מחלתם.
אולי נעז ונטען שתיאור התנהגותו של ר' יהושע בן לוי במאה השלישית לספירה נועד ללמד את החברה היהודית שאין כל צורך ללכת אחר ישוע הנוצרי עליו מסופר ששהה במחיצת המצורעים, עלינו להכיר בעובדה שגם בין חכמי דורנו יש הנוהג בדרך זו.

הסוגיה התלמודית אינה מסתפקת בהנגדה זו, אלא מעלה על נס את התנהגותו של ר' יהושע בן לוי ומתארת את שכרו בכך שכאשר הגיע זמנו לצאת מן העולם זוכה לסיור מקדים בחלקו שבגן עדן וזוכה ללוויית מלאך המוות. ר' יהושע בן לוי נוטל את סכינו של מלאך המוות וזוכה לעבור מן העולם הזה אל העולם הבא ללא מות (כחנוך וכאליהו).

הסוגיה אינה מתעלמת מן הפחדים ואפילו מציינת את מגוון ההתנהגויות בשל אותם פחדים אך במקביל הסוגיה מביאה דמות מופת הנוהגת אחרת.
בלשון יום זה, יום השואה, הרי שר' יהושע בן לוי יכונה 'חסיד אומות העולם'.

אציע, נציע – לקריאת הפרשות השבוע 'חייבת' להתלוות המחשבה, השאלה – מי הוא המצורע בחברתנו, מי הוא/הם המוצא/ים מן המחנה?
כיצד אני נוהג? האם אני מתעלם כדרכי… ואולי, הפעם אתלבט?!