ספר ויקרא, פרק י"ב, פסוק א' – פרק ט"ו, פסוק ל"ג

"נגע צרעת כי תהיה באדם..וטמאו הכהן ..כי טמא הוא"
(ויקרא י"ב, ט'-י"ב)

מהי הטומאה ? פרק י"ט בספר במדבר מגדיר את מקורה של הטומאה כך – "אדם כי ימות באוהל כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא.. וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא.." (במדבר יט,יד-טז)

ההיטמאות אינה חטא, אבל היא תקרית שיש לה תוצאות – "כל הנוגע במת , בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא(=יטהר) את משכן ה' טמא.." (שם,שם,יג)

כלומר : הטומאה היא נוכחות המוות ,הכיליון. בתור שכזו היא מאיימת על החיים, ותוקפת את משכנו של א-להים. על א-להים נאמר –
"אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים..כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"
המאבק בין טומאה לטהרה הוא אפוא מאבק בין מקור החיים, הא-להים לבין כוחות ההרס וההתפוררות.

פרשיות תזריע ומצורע מצביעות על נוכחות הטומאה בגופו של האדם, ודווקא על יד המקומות הפוריים ויוצרי החיים שבו. שתיים מתוך ארבע הטומאות המנויות בפרשה – שכבת זרע ודם הווסת הן הזדמנויות ליצירת חיים שלא מומשו; זרע שלא הפרה וביצית שלא הופרתה. הטומאה השלישית – זיבה (בגבר ובאשה) היא הפרשה נוזלית מאיברי הרביה, דומה לכאורה לזרע או לדם הווסת. הקרבה בין מקורות הטומאה לבין מקומות ההולדה והדמיון בין נוזלי הטומאה לנוזלי החיים נותנים מקום למחשבה שגופו של אדם הוא מצע לדרמה של המאבק בין מוות לחיים. במקרים אלו ניצח המוות והאדם נטמא, אולם הניצחון זמני ומקומי. הזיבה פוסקת והטמא נטהר על ידי רחצה במים המכונים מים חיים על שום היותם מקור החיים לכל חי.

על רקע זה נגולה פרשת המצורע. הצרעת אף היא צורה של כליון – רקב איברים; להבדיל מהטומאות האחרות היא מתפשטת בגוף ואינה חדלה . ניתן להקביל אותה לסרטן – במהופך. הסרטן הוא התפרצות פראית ובלתי מבוקרת של צמיחת-פרא, ואילו הצרעת היא התפרצות של מוות. אין לצרעת תרופה חיצונית, והתגובה של החברה כלפיה היא בידודו של המצורע. כלומר – כריתה, ניתוק, הסתגרות ולא ריפוי.

לו סיפור הצרעת היה מסתיים בזה יכולים היינו לחשוב שמדובר בתופעה פיזיולוגית גרידא. אבל תהליך קליטתו מחדש של המצורע שנרפא מעורר מחשבה אחרת. המצורע הנרפא עובר תהליך שרק בסיומו הוא יכול לחזור לחברה. עליו לקחת שתי ציפורים, שלפי פרשנות המשנה (מסכת נגעים, פרק י"ד) צריכות להיות "שוות זו לזו במראה, ובקומה ובדמים (=מחיר). אחת מהציפורים נשחטת ודמה ניגר אל כלי מלא מים חיים. השניה מוטבלת בתערובת המים והדם ומשולחת לחופשי על פני השדה. אחר כך יכול המצורע לבוא אל המחנה – ולהמתין. בתום שבוע הוא מגלח את כל שערות גופו , מכבס בגדיו וטובל במים. זהו השלב השני. ביום השמיני הוא מביא קורבן חטאת ואשם לה' ורק אז הוא חוזר למסלול חייו.

מסופו של התהליך, הבאת קורבן חטא ואשמה, למדנו שלדעת התורה הצרעת היא מחלת גוף-נפש. מי שחטא לא-ל הציב מחיצה בינו לבין כוח החיים, על כן אין פלא שקיומו נחלש; גופו מתחיל להתפורר "רשעים – בחייהם קרויים מתים". עתה, אם חפץ חיים הוא עליו לבחור בחירה כואבת. יש חלקים באישיותו שעליו לכרות, להמית. עליו לעשות בעצמו מה שהצרעת עשתה בו. אם יצליח יהיה אדון לגורלו ולא קורבן. מעשה שתי הציפורים הוא ביטוי מעשי חריף לתהליך הנדרש –מבין שתי הציפורים הדומות כתאומות נגזר על האחת למות, להיכרת, כדי שהשניה תוכל לחיות, והיא יוצאת למרחב כשהיא מתבוססת בדמי אחותה המתה, – "ואומר לך בדמייך חיי". בשלב הבא, המצורע גוזר את כל שערותיו, כל המיותר שבגופו, הוא יוצא לדרך חדשה ללא משקל-יתר. רק הוא עצמו, ולאחר טבילה במי החיים. אם עשה כך, הוא אינו טמא עוד ועל כן הוא יכול להביא קורבן כלומר – הוא הפך לבר שיח עם ה', שיח שהטומאה מנעה ממנו. עתה יוכל להתרצות ולהתקרב מחדש.

ומה שנכון לאישיות הפרטית נכון גם לחברה. בפרשה הקודמת סופר על המעשה הגדול של בניין המשכן שנסתיים באסון – בני אהרון מתו ברגע חנוכת המשכן. הקודש חולל בנוכחות המוות בתוכו. עתה צריכים הכוהנים לעשות חשבון נפש. עליהם לבדוק מה טמא, מה יש לכרות ולהרחיק כדי שהיתר יוכל להתקיים ולהתפתח. על כן פרשת הצרעת בה לכהן תפקיד כה מרכזי של מטמא ומטהר באה אחרי פרשת בני אהרון ולפני פרשת אחרי מות בה מתפקד המשכן במלוא כוחו והכהן הגדול בתוכו. הקדושה, ביחיד ובחברה, יכולה להיבנות רק על בסיס טהרה.