פרשה זו פותחת בדיני היולדת וליתר דיוק בטומאת היולדת (טומאה על שום מה ?) ועוברת לדיני איבחון מצורעים הנגועים בשאת או ספחת או בהרת, ובסוף הפרשה צרעת הבגד. בפרשה הבאה פרשת מצורע נלמד כיצד מיטהרים מנגעים אלו. בשנה לא מעוברת אכן מחברים את שתי הפרשות 'תזריע מצורע' כאחת ומלמדים על הנגע וטהרתו, ואילו בשנה מעוברת כשנה זו הפרשה נקראת ללא תהליך הטהרה. השנה עקב הסמיכות לר"ח ניסן נקרא כמפטיר את 'פרשת החודש' (שמות יב' א' – כ'). ברצוני לברר על קשר בין פרשת תזריע לקודמתה פרשת שמיני.
פרשת שמיני עוסקת ביום השמיני לחנוכת המשכן ובאסון הנורא שפקד את בית אהרון ואלישבע באבדם את בניהם נדב ואביהוא, ובהמשך הפרשה פירוט המותר והאסור באכילה וכן דיני טומאת בעלי חיים מתים, הפרשה חותמת באמירה –
כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: (ויקרא פרק יא' מד' – מה')

פרשת תזריע פותחת בדיני האישה היולדת, בחובת ברית המילה ולאחר מכן בהגדרת היולדת כטמאה וכחייבת קורבן חטאת.
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: (ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: (ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: (ויקרא פרק יב')
המשפחה שמחה עד לב השמים על לידת בנם ודומני שבה בעת חשים צביטה בלב ביודעם על חובת המילה. המחשבה על כריתת הברית, על הכנסת הבן בבריתו של אברהם מרגשת, אך המחיר שהרך הנימול משלם, או מה שההורים והאֵם בפרט מרגישים, חשים !
אולי זה הקישור בין פרשת שמיני בה משפחה מאבדת שני בנים והאֵם אלישבע אינה מוזכרת בצערה, עונה הכתוב 'זאת תורת היולדת', זה המחיר לאֵם, לאב.

המדרש מציב את השאלה לגבי המילה בפי האחר –
"שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם,
א"ל של בשר ודם נאים, א"ל טורנוסרופוס הרשע הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם, א"ל ר' עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. א"ל למה אתם מולים,
א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים, הביאו לי אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, א"ל אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים,
א"ל טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו,
א"ל ר' עקיבא ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד ("כל) אמרת (אלוה) [ה'] צרופה" וגו' (תהלים יח לא)." (מדרש תנחומא (מהדורת בובר) תזריע ז')

המדרש מצביע על חובת האדם ואחריותו למעשה. אין תפקיד האדם אך ורק לשמר את הבריאה אלא חובתו אמורה להתבטא בעשייה, ביצירה חדשה, בטחינת גרעיני החיטה ואפייתם וביצירת מלבושים מן הפשתן.
ברית המילה מלמד על הצורך בעשייה ועל ההכרה שבעשייה ישנו מחיר, מחיר של 'דם המילה'. באם נחזור ונעיין בפרשת שמיני הרי שנבין שחנוכת המשכן דרשה מחיר, קורבן. האומנם, הרי נדב ואביהוא הקריבו אש זרה אשר לא צוו, כלומר טעותם היא זו שגרמה למותם והמדרשים השונים אכן 'מפתחים' טעויות, החל מההסבר של התלהבות יתרה האסורה דרך האמירה שנכנסו שתויים לעבודת המקדש, או שרצו לרשת את אהרון ומשה, או שלא נישאו בשל ייחוסם הרם ועוד כהנה וכהנה, דומה שריבוי הטעויות מעיד שמשהו לא ברור.
הבבלי (זבחים דף קטו' ע"ב) מביא את דעתו של רבי האומר במפורש, ה' אמר למשה שיהיה מי שיקדש את המקדש בחייו –
"דתניא: (שמות יט') " וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'" – ר' יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות, רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא. (כלומר דברי ה' למשה במעמד הר סיני 'יתקדשו פן יפרוץ' רומזים לדעת ר' יהושע על חובת הזהירות של הבכורים שהרי עדיין אין כוהנים עד לאחר חטא העגל, או לשיטת רבי ישנו רמז לאותם כוהנים 'נדב ואביהוא' שפרצו או יפרצו ועליהם לקדש או להתקדש! במותם! הגמ' מבררת למה הכוונה ואומרת, ישנם רמזים, הן באמירת משה בעת האסון והן בתהליך ההכנה של משה, ה' רמז לו – 'ונועדתי שמה…ונקדש בכבודי')
בשלמא למ"ד זו פרישות נדב ואביהוא, היינו דכתיב: (ויקרא י') " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: ",
אלא למ"ד זו פרישות בכורות, היכא רמיזא ? (אלא למי שאומר שהפרישות הן לבכורים, היכן היא רמוזה ? על כך התשובה) דכתיב: (שמות כט') " וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי ", אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי,
דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן, כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: (ויקרא י') "וידום אהרן". "

אם כן, לשיטת רבי יש לומר שכל הניסיונות להבין את חטאם של נדב ואביהוא הרי הוא בחזקת הוצאת שם רע, שהרי מותם בא על מנת לקדש את שם ה'.
בכך ניתן להסביר את המעבר בפרשה לפירוט נגעי צרעת, בכך הכתוב רומז על כבודם של בני אהרון. בפרשת שמיני מות נדב ואביהוא לווה בדינים על מה שנכנס אל הגוף, איסורי מאכלים ובפרשת תזריע המעבר הוא מהזרע הנקלט בגוף אל הנגעים היוצאים מן הגוף.
ואכן הבבלי בערכין טו' ע"ב אומר –
"ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע – נגעים באים עליו, שנאמר: (תהילים קא') "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", וכתיב התם: (ויקרא כה') "לצמיתות", ומתרגמינן: לחלוטין, ותנן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה.
אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (ויקרא יד') "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע."

דומה שהצרעת יכולה לשמש כמבחן לחברה כולה, האם אנו מטפלים במצורעים, מי הם המצורעים בימינו ? על מי אנו מוצאים שם רע ?
נראה שניתן לקחת דוגמה מהתנהגותו של ר' יהושע בן לוי עליו נאמר (בבלי כתובות עז' ע"ב)
"ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר: (משלי ה') "אילת אהבים ויעלת חן" – אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא?" (ר' יהושע בן לוי היה כרוך בחולי הצרעת ועוסק בתורה ודרש את הכתוב שבאם נאמר שהתורה מעלה חן על לומדיה הרי שבודאי גם תגן עליו)

דומה שקשר נוסף קיים בסיפור תולדות עמינו בין 'קורבן' לנגעי הצרעת והוא סיפורה של בת יפתח שהועלתה כקורבן על פי נדר אביה
על כך אומר המדרש (ילקוט שמעוני, ספר שופטים רמז סח')
"ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו? אלא פנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו?!
יפתח אמר אני ראש קציני ישראל ואני אלך אצלו?! בין דין לדין אבדה הנערה… "
ושניהם נענשו בדמיה, יפתח מת בנשילת אברים בכל מקום שהיה הולך אבר נשול ממנו, והיו קוברין אותו, הדא הוא דכתיב "וימת יפתח ויקבר בערי הגלעד" (שופטים יב', ז'), בעיר גלעד אין כתיב כאן, אלא בערי הגלעד, פנחס נטלה הימנו רוח הקדש, שנאמר "ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו" (דברי הימים א', ט', כ')".

מותו של יפתח מתואר כמחלה בה החולה מאבד את איבריו כמחלת הצרעת. ולדעת המדרש היה עליו לוותר על גאוותו ללכת לפנחס הכהן שבימיו ולמצוא דרך להתיר את נדרו.

דומה שניתן למצוא קשר בין פרשת שמיני לפרשת תזריע. הפתיחה בדיני היולדת ובכך מעלים ולו ברמז את זכרה של אֵם נדב ואביהוא וכן בהמשך הפרשה החשש ממחלת הצרעת, מחלה לא ידועה שאולי רומזת לחטא היוהרה של החוטא או של החברה היודעת על מה ולמה, ועולה השאלה – כיצד מתקדשים ומקדשים בחיים ?

דומה שכדאי להיזכר בשירה של רחל 'יום בשורה' ולאחר שנים בתגובתו של חיים גורי –
יוֹם בְּשׂוֹרָה – רחל
וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים
פֶּתַח הַשָּׁעַר – – – וַיֹאמְרוּ אִישׁ
אֶל-רֵעֵהוּ: – – – הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-
בְּשֹׂרָה הוּא (מלכים ב', ז', ג-ט)

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא
אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;
אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.
לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,
וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.
אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,
וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר
אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל

בעיתון הארץ (16/10/06) כותב חיים גורי על חובת קצין המודיעין לדעת, ללמוד שירה, ובין היתר כותב – הוסיפי אותי למצורעים
"אחד השירים שמעסיקים אותי כל חיי", מספר גורי, "הוא 'יום בשורה' של רחל, שבו היא מתייחסת לבשורת המצורעים מספר מלכים ב'. היא כותבת שם: 'אך אני לא אובה בשורת גאולה,/ אם מפי מצורע היא תבוא'. 20 שנה אחר כך, ביולי 1946, מפוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. 'הארץ' פירסם למחרת מאמר בעמוד הראשון שכותרתו 'הזוועה', ובו הופיע שירה של רחל. השיר הזה מבטא את ההתנגשות האכזרית בין המוחלט להיסטורי – בין הציווי המוסרי 'לא תרצח', ובין ההיסטוריה המגואלת בדם ובאלימות. לימים אני מבקש מרחל בשירי להוסיף אותי לארבעת המצורעים ממלכים ב'. 'רחל, הוסיפי גם אותי כחמישי לארבעה האלה,/ פחות דפוק מהם אך לא טהור מהם בתעריפה'. משום שגם אני הייתי ביניהם, בין שופכי הדם, בין הלוחמים. הייתי שותף למלחמות שהאמנתי בצדקתן".

השנה חתימת הפרשה בפרשת החודש מביאה עימה את הצורך בהתחדשות, את קביעת החודש על ידי בית הדין כדרשת ר' עקיבא (בבלי ראש השנה כה' ע"א) "אמר לו: הרי הוא אומר "אתם", "אתם", "אתם", שלש פעמים, 'אתם' – אפילו שוגגין, 'אתם' – אפילו מזידין, 'אתם' – אפילו מוטעין "
בויקרא פרק כג' נאמר שלוש פעמים 'אותם' בכתיב חסר 'אתם' – כלומר על האדם, בית הדין לחדש את ההתחדשות 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי':