"וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על-הארץ החלד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל-השרץ כל-הנגע בהם במתם יטמא עד-הערב. וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא מכל-כלי-עץ… במים יובא וטמא עד הערב וטהר. וכל כלי חרס אשר יפל מהם אל תוכו…יטמא וגו" (ויקרא פרק יא 29-39)
נחלקו הדעות לגבי זיהוי שרצים אלו, ברשימה הקצרה: חולדה, חרדון, שממית, זיקית ועוד. אלו הם ה"שמונה שרצים" המפורסמים – חלקם זוחלים וחלקם יונקים – המטמאים במגע ובמשא.. ואלו מהפסוקים החביבים עלי בתורה..

פסוקים אלו מופיעים אחרי רשימת העופות והדגים, הבהמות והחיות הכשרות והטמאות, הניתנות לאכילה או לא, ולפני איזכור טומאות נוספות דוגמת טומאת נבלה. אלו טומאות קלות יחסית – האדם הנוגע או נושא אותם טמא רק עד שיטבול, אפילו בו ביום, ואז לעת ערב הוא טהור.
בהמשך ספר ויקרא, בפרשיות הבאות, מצווים בני-ישראל על טומאות חמורות יותר – זב שמטמא שבעת ימים, ומצורע, המחויב הרחקה אל מחוץ למחנה.

פרשתנו פרשת שמיני מסתיימת בפן החיובי "והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם".
שבת זו נקראת גם שבת פרה – על שם הפרק בספר במדבר הנקראת בשבת זו – העוסקת בטומאה החמורה ביותר, טומאת מת. פרה אדומה נשרפת מחוץ למחנה, ואת אפרה שמים במים ומזים, לאחר שבעה ימים, על הנטמא במת כדי לטהרו. פרשה זו (במדבר יט') – נקראת בזו השבת כהכנה-אזהרה לקראת הקרבת קרבן-פסח הדורשת טהרה של כל אשה ואיש.
מצוות פרה אדומה נעשתה, כבר בזמן התלמוד, לסמל של האזוטריות, הפרדוקס, וחוסר מובנות של חוקות התורה – "זאת חוקת התורה…" – "לפי שאומות העולם מונין את ישראל לומר מה טעם המצווה הזאת לפיכך כתב בה חוקה, חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י ומדרש שם). אין מצוות אלו מסוג המשפטים הניתנים להבנה. זו דרך אחת של הבנת כל החוקים שלכאורה נטולי הגיון שמרביתם בספר ויקרא. לעומת גישות המנסות להסביר דיני טומאה וטהרה אלו כדרכי היבדלות האומה משאר עמים, או כמרמזים לעקרונות מוסריים, גישה זו רואה את יופים בחוסר מובנותם, במחויבות ללא מובן.

אכן, מה שווה אהבה, מה ערכה של דת, אם כולה מובנת?

ובכל זאת, המוזרות וחוסר כל סדר והגיון הטרידה את כל המפרשים, והחיפוש אחר מבנה רחב, בין תיאולוגי, חברתי, או אנלוגי או כל סטרוקטורה אחרת – מטרידה חוקרים רבים. האמירה שהבאתי – "חוקה חקקתי וכו'" איננה מספקת. היא בנויה על הנחה של מחבר, מחבר או עורך, אלוהי או אנושי, אשר אי אפשר להבינו. או שמא יש בה, בעצם, רמז לאפשרות של הבנה, הבנה שאסורה: אי אתה רשאי להרהר – אלהים איננו חפץ להיות מובן, אך אין זה בלתי אפשרי. דבר המזמין – בקריצת האל, חקירה. ואולי ההרהור שמוזכר פה הינו סוג תהיה וחקירה שאיננה פרודוקטיבית. ניסיון "להבין", בדרכים המקובלות עלינו, בחשיבה פילוסופית או דיאלקטית, , נועדה לכישלון. המדרש מספר שעל נסיונותיו הכושלים של שלמה המלך להבין מצות פרה אדומה, במיוחד את הפרדוקס שבהלכה שהכהן המזה מי-הפרה כדי לטהר את הטמא-מת נטמא בעצמו על-ידי תהליך הטהרה, קרא החכם מכל אדם: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני!". החכמה לא הביאה להבנה.

אך דווקא חוקרים מודרניים, בכלים סטרוקטוריאלים, אנתרופולוגים ואחרים מנהירים, קצת. פרופ' יעקב מילגרום, חוקר תנ"ך, כותב: "כל הנושא של ספר ויקרא היא תיאולוגיה. זה חודר לכל פרק וכמעט לכל פסוק. איננה מתבטאת בהכרזות אלא מוטמע ומושקע בריטואלים. בעצם כל פעולה, בין תנועה, הזזה או העוויה – הינה הרת משמעות". אך משמעות שאולי מילים לא תוכלנה לבטא. ועוד מוסיף: "הבעיה של מחבר ויקרא איננה בהימנעותו (מהיות מובן) המתבטאת במורכבות וסופיסטיקציה של פעולתו כעורך, אלא שלכאורה הימנעות זו מכוונת וחיונית למסר שלו." רוצה לומר – בכדי להבין את ספר ויקרא – צריך לדעת ולקבל מראש את שונותו מכל דבר המוכר לנו ואי-אפשרות הבנתו בכלים ומושגים ידועים לנו.

הייתי צריך לסיים כאן שהרי כל מילה נוספת תסתור הנחה זו. כל נסיון ואמירה של "אחכמה" – תגרום ליתר "היא רחוקה ממני". ההבנה, רק במושגים שטרם נוצרו. על מה שאי אפשר לדבר – ציוונו ויטגנשטיין לשתוק. המלל תיצור עוד חיץ.

ובכל זאת. אולי אין זה מקרה שדווקא מתחום אקדמי השואפת להבנה בכלי הנושא עצמו – יש פתח, ומהאנתרופולוגים היטיבה החוקרת מרי דוגלס ללכת בכיוון ביאור מקיף. בספריה "טהרה כסכנה" ו"ספר ויקרא כספרות" היא עושה מאמץ לפרוס תמונה שלמה שיש בה קוהרנטיות פנימית לכל פרטי דיני ספר ויקרא – קרבנות, איסורי אכילה, טומאות, שמיטה ומשפטים חברתיים. הנחתה הבסיסית שיש הגיון העומד בתשתית מצוות הספר, ושלפנינו מערכת סימבולית רחבה (הנחתה הבסיסית הינה שבני ישראל היו "אומה לוגית, רציונאלית, שחשבו בצורה סיסטמאתית"). על כן, גם דיני טומאה ניתנים להבנה רק בהקשר של מערכה מחשבתית טוטלית.

הקו הבסיס ששוזר את כל פרטי ויקרא היא נושא הקדושה. "והייתם קדושים". כל האיסורים והסייגים – תכליתם הקדושה, קדושה שמשמעותה, כפי שכל המפרשים הקדמונים פירשו, סימון פרישה, גבולות, הפרדה, לא לערבב סוגים שונים וגם, שלימות. שמירה על הסדר הקיים. שמירה על דיני הכשרות אמור לשמור על שלימות זו, הפרדת סוגים שונים. כך דוגלס מבינה גם את דיני הטומאה והטהרה – אשר נועדו, כדיני כשרות, לסמן ולסמל ולתחזק גבולות ברורים. מצבים, הפרשות שחצו את גבולות הפנים-חוץ של הגוף, בדומה לחציית גבולות הקודש והמקדש, שהם בעצמם גם סמלים להר סיני – טמאים, מורחקים. ספר ויקרא הוא מפת הדרכים המתווה גבולות ודרכים לחיי-קדושה רוויי ברכת הא-ל, חיי ברית עם האלה-ים. הברית עם ה' איננה נטולת תוכן ובודאי שאיננה שימושית גרידא. ככל ברית – היא התווית גבולות, מי בפנים ומי בחוץ, מי שייך ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש". ההרחקה הזמנית של הטמא מעצבת ומשמרת מושג גבולות זה. ובדברי דוגלס: " להיות קדוש זה להיות שלם, להיות אחד; קדושה היא אחדות, אינטגרציה, שלמות היחיד והמין. דיני כשרות (והוא הדין טומאה וטהרה – י.א.) פשוט מפתחים את המטאפורה של קדושה בקווים אלו" (עמ' 68).

תקצר היריעה מלסכם את התמונה המקיפה שמציירת דוגלס, אך חיוני לענייננו נדבך נוסף: הקשר הסימבולי האלגורי הנפוץ בתרבויות ברחבי העולם בין גוף ומקדש, גוף כמיקרו-קוסמוס למקדש. כך שספר ויקרא מתאר תמונה קוסמולוגית רחבה וקוהרנטית, גם אם עלומה לנו כפי מידת חוסר מוגדרות של מושג הקודש. הקודש אמור להישאר מושג בלתי נתפס, "כמוה כציפור שאם מחזיקים בה חזק – נחנקת, ואם מרפים – בורחת (סלנטר)". ובכל זאת את גבולותיה התורה מציינת, גבולות שאינם תמיד חדים אך תמיד ישנם.

מילים רבות נפלו חללים בתהליך החייאת השפה העברית, והמילה "קודש" – שלפי ספר הזוהר הינה מושג עצמי שלא ניתן לפרוט או לפרש במילים אחרות – דורשת החייאה. אין מושג ישראל בלי מושג ברית, והברית ריקה בהעדר הקודש. כבר כאלפיים שנה אין רוב הגדול של דיני טומאה וטהרה תקפים הלכתית, אך ספר ויקרא עדיין מתווה דרך ומשמיע קול ששווה לחפש ולהפנים. בהעדר "הקודש" החברה שלנו דלה רדודה ודהויה.

והערה אחרונה: למרות ההגיון הפנימי שכנראה ניתן למצוא בספר ויקרא, בכל זאת – יש "יציאות". זה שנים שנלאיתי למצוא קו מקשר, מכנה משותף, ליונקים ולזוחלים חברי הקבוצה הסגורה של "שמונה שרצים". (הם מזכירים רשימות של בורחס…). בעצם – אינני מאמין שישנו או שייתכן. זו קבוצה אקראית לגמרי. על כן אוהב אני פסוקים אלו, כי הם סמל ביטוי והוכחה להעדר רציונל, אמירה ישירה של העדר סדר ומובנות,"קבוצה" שאין בה אלא את עצמה ולא ניתן להקיש ללמוד או לגזור ממנה כל כלל, ואין בה שום היגיון. טביעת אצבע שהשאירה הקפריזיות האלהית.