פרשת שמיני מגוללת את ספור הקמת המשכן וחנוכתו ובמרכזו ההתרחשות הטרגית –

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה':" (ויקרא,ט,כ-י,ו)

יש לזכור שהמשכן, שהוקם לאחר חטא העגל, אמור היה לתת את הפתרון ההולם לרצונם של ישראל שהאל יהיה בתוכם, כמו שביקש משה –

"ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו" (שמות לג,טז)

ואכן כך נאמר בפרשת תרומה –

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה,ט)

יום הקמת המשכן הוא אפוא יום המציין את האירוע הפרדוקסלי : 'התאזרחותו' של האלהים עלי-אדמות, בתוך קיבוץ אנושי. בפרספקטיבה זו, הטרגיות באירוע אינה רק במותם של בני אהרון אלא גם בהחמצת הרגע הגדול של איחוד האל עם עמו. המשכן אכן הוקם והופעל למרות האירוע הקשה אבל הפחד מהאל נותר. תגובה לפחד זה מצויה בפרשת 'אחרי מות' בפרק ט"ז של ספר ויקרא. פרשה זו מפרטת את עבודת יום הכיפורים במקדש ופותחת כך –

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ:

(ב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת:" (ויקרא טז,א-ב)

הלקח הנלמד הוא – יש ליצור הרחקות ומידורים במפגש בין ה' ובני אדם. רק אדם אחד – הכהן הגדול – יצור את המפגש , ורק פעם אחת בשנה – ביום הכיפורים.

נשאלת השאלה עתה האם אין זה ויתור על 'ושכנתי בתוכם' שלמענו הוקם המשכן ? מה נותר מחזון הקשר בין האלהים ובני אנוש ?

אני סבור שתשובה לשאלה זו נמצאת בחמשת הפרקים יא-טו המפרידים בין ספור מות בני אהרון לבין פרשת יום הכיפורים. פרקים אלו מפרטים את דיני הטומאה והטהרה לסוגיהם. הפרק הראשון מונה את החיות האסורות והמותרות למאכל וכן מפרט את דיני הטומאה הכרוכים במגע בנבלותיהם של חיות אלו ואת דרכי ההיטהרות מטומאה זו.

"כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר: וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ: מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא: וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם:

גוף החיה הטמאה המתה מטמא את האדם הנוגע בו , וכן את הכלים, האוכל והמשקה שבאו איתו במגע. הטומאה היא איכות שלילית. מצב הוויה בלתי תקין. אין לערבבו עם המערכת המשפטית של אסור-מותר. אין איסור להיטמא אבל הטומאה היא אירוע המשנה סטטוס. מי שנטמא טומאה חמורה, כמצורע, אינו רשאי להכנס למחנה ישראל. מי שנטמא טומאה קלה אינו רשאי לבוא למקדש. הטומאה היא אם כן מצב הסותר את מצב הקדושה, ואכן נאמר בסוף הפרשה –

"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי:"

בפסוקים אלו , האל מתאפיין בהיותו קדוש, וקרבה אליו אפשרית רק למתקדשים. הנטמא יוצא ממעגל הקדושה , ותיקונו בכך שיטהר.

"מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי.. בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:"

אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא:" (יא,לו)

הטהרה היא מצב המנטרל טומאה וכך מסיר את החציצה שלא אפשרה לאדם לבוא אל מעגל הקדושה.

ומכאן חזרה לשאלה בה פתחנו: פרקי הטומאה והטהרה פותחים שדה מגע רחב בין אלהים ובני אדם. שדה זה הוא גופם של האנשים, ובכלל – החומרים הבסיסיים של העולם: בעלי חיים, כלים, בגדים ומים. ההנחה שאדם שאינו אוכל חיות אסורות במאכל ואינו נוגע בנבלתן יכול להיות קדוש היא הנחה אופטימית הרואה את הקיום הפיזי בעין יפה. לפי הנחה זו, צריך אדם להבין את מבנה העולם והבריאה ובלשון המקרא : "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל:"(יא,מז) לנהל את חייו לפי ידיעה זו, לתקן טעויות על ידי טבילה ביסוד החיים המטהר : המים , וכך להיכלל במעגל הקדושה. האם זה הכל ? האם זוהי המשמעות היחידה של מגע האלהי באנושי ? מובן שלא. המשמעות האחרת הנשגבת , שמורה למעטים – לנביאים כמו משה , לכהנים גדולים כמו אהרון, אנשי רוח שכל ימיהם קודש להתקרבות לה'. אנשים אלו אמורים להאציל ברכה על העם כולו מכוח המגע שזכו לו. כך הוריד משה את התורה ואהרון מכפר בעבודת יום הכיפורים על העם. אבל כדי שהאדם היומיומי יכלל במעגלי ברכה אלו עליו לחיות באופן התקין המתואר בפרק האחרון של פרשת שמיני.