ספר ויקרא: פרק ט"ז פסוק א' – פרק כ' פסוק כ"ז

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו:..דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות"

"ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות"(שמות כה,כא-ב)

מותם של בני אהרון הוא תוצאה של המצב הבלתי אפשרי:קירבה, עד כדי-מגע, בין האל והאדם. "השמים – שמים לה', והארץ נתן לבני אדם" אומר המשורר בתהלים (פרק קט"ו, ט"ז) זהו מצב נוח יותר – הגבולות ברורים, כוחו וסמכותו של האל אינם פולשים אל תוך העולם האנושי,אך אין זה האידיאל של המשכן. שלגביו נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה,ח) לאמור: האדם חי יחד עם האל שבקרבו ושסביבו. קיומו מועצם: אם יחיה עם האל הוא זוכה בעוצמות שלא תשוערנה; אם יתכחש לו הוא מסכן את קיומו. עתה, לאחר מות שני בני אהרון יש להציב גבולות. נקבעות עתה הגבלות חמורות באשר לכניסה אל קודש הקודשים, רק אדם אחד יבוא לשם: הכהן הגדול. ורק אחרי נוהל הכשרה מסובך הכולל החלפת בגדים, רחיצה וקורבנות מיוחדים. בתחילת הפרשה משתמע שהכניסה אל הקודש היא עניין וולונטרי – אם הכהן רוצה וללא פונקציה קבועה ומוגדרת לכניסה זו. ואולם, עד מהרה מסתבר שלכניסה פנימה יש פונקציה מוגדרת, וגם זמן מדויק. מהי הפונקציה ?

"וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם
כן יעשה לאוהל מועד השוכן איתם בתוך טומאתם !" (טז,טז)

הדיאלוג בין האל והאדם מסוכן לשני הצדדים. הוא פורץ את גבולות עולמו הקטן של האדם וכך חושף אותו לעוצמות הנוראות של האל; מאידך הוא מכניס את האל לתוך קונטקסט אנושי, היסטורי, חברתי, קושר אותו לבני אדם על כל קטנוניותם וכך יוצר פיחות בשגב של האידיאל האלהי, והופך אותו לעתים לכלי שרת לטיפוח האגו האנושי, של יחיד ושל קבוצה. מהטומאה הזו חייב האל להתנקות, להיטהר. ברם, היטהרות זו, שמועדה "בחודש השביעי בעשור לחודש" כלומר ביום הכיפורים, היא הדדית-

"וכפר את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה" (טז,לג-ד)

כפרת המקדש היא גם כפרת בני ישראל, מפני שרק כשהאל מטוהר, נשגב, חזק, ביכולתו לטהר את בני ישראל מחטאיהם. ההיטהרות היא תהליך הנעשה בשני קטבים, התומכים זה את זה וכל פרטי הריטואל של יום הכיפורים מכוונים למטרה זו.

הפרט המיוחד ביותר בריטואל זה הוא מעשה שני השעירים –
"ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת..ונתן אהרון על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל..והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יועמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה" (טז,ח)

מה פשרה של ההגרלה, מדוע שעירי עזים ומהו או מיהו אותו עזאזל ? שעירי עזים מייצגים את הפראי, היצרי, חסר הגבולות. (גם בתרבויות אחרות – בפמלייתו של דיוניסוס אל היין ההולל במיתולוגיה היוונית תפסו מקום של כבוד הסטירים – שעירי עזים שטופי הוללות) בפרק הבא מוזהרים בני ישראל לבל "יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" ומשתמע שם שזבחים אלו נעשו בשדה (וראו ישעיהו יג,כא;לד,יד). הדמיון בין שני השעירים שבסופו של דבר זוכים לגורל שונה מעלה את האנלוגיה לתאומים עשיו ויעקב. עשיו היה איש שעיר וגם היה איש שדה, וכשרצה יעקב להידמות לו כסה ידיו בעורות גדיי עזים. והנה, בפרשה זו, התורה מצווה על לקיחת שני שעירים שעליהם, על פי המשנה (יומא ו,א), להיות דומים זה לזה, (כמו צפורי המצורע) ובכך אומרת: המרחק בין החוץ והפנים, השדה והמשכן דק כחוט השערה ורק הגורל יבחין. הפלת הגורל היא אקט שעניינה הבדלה והבחנה,והצבתו במרכז הריטואל משמעה– הכהן יטהר את העדה רק אם יוכל להציב גבולות. עליו לקבוע – מה הם החלקים באישיות של הפרט ושל העדה, שהם לה', כלומר: להתקדשות, ללימוד,לכניסה אל המקדש פנימה, ומה מחלקי אישיותם נועד לשוטט חופשי על פני השדה, להישלח מהחלק היצרי, תאב-החיים של האדם אל החלק במקביל באלהות – עזאזל, עזוזו=כוחו של האל, שהוא אספקט אחר של האל, שונה מזה המתגלה במשכן. הבחנה זו מאפשרת לתת לכל חלק את מקומו ותנאי התפתחותו, במקדש ובמדבר. (אכן נאמר "ונשא השעיר עליו את כל עוונותם.. ושלח את השעיר במדבר – טז,כב) כל חלק זכאי להתפתחות. הסכנה היא בערבוב, כפי שקרה לבני אהרון שהביאו במקדש "אש זרה" שזה אינו מקומה. וכך מתברר עתה כיצד טקס יום הכיפורים מהווה תגובה לחטא בני אהרון – הגבולות בין האדם לה' נבחנים מחדש, ומוצבים לאחר שהוצבו הגבולות בתוך האישיות פנימה, הגבלה זו היא תנאי לטהרה ולכפרה.