נכתב בכוונה ובתפילה לרפואת ענת בת שושנה

פרשיות השבוע תזריע מצורע עוסקות במושגי הטהרה והטומאה.

מושגים אלו היו משמעותיים ביותר לקדמוננו. הן בימי המקרא והן בימי חז"ל, היה מאוד משמעותי לו לאדם האם הוא טמא או טהור. לא פחות ממה ילבש, ואת מי הוא פוגש במהלך יומו. היה זה חלק מאורח ותודעת החיים.

מה משמעות המושגים הללו?

רב סעדיה גאון בספר אמונות ודעות (ג, ב) כתב: "מתועלות הטומאה והטהרה, שייכנע האדם מעצמו ומבשרו ושתייקר בעיניו התפלה לאחר שפסק ממנה ימים, ושייקר בעיניו הקודש והמקדש אחר שנמנע ממנו ימים ושישיב לבו ליראת שמים".

ובדומה לזה כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מז): "ויהא זה כולו סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת".

דהיינו- החיים הגבוהים, זקוקים לשהייה, למרחק, כדי לחזור לנוכחות מרעננת וחיה. הטומאה בעצם מאפשרת לחיי הרוח להתחדש.

לעומתם היה זה רבי יהודה הלוי שהיה מן הראשונים שהצביעו על הזיקה בין סוגי הטומאה השונים לבין המוות וטומאת המת, והקשר שבין תחומי הטומאה השונים והמוות שבחיינו. בספר הכוזרי (ב, ס) הוא עמד על שהפסד הגוף מאפיין את רוב סוגי הטומאה: "יתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטומאת מת, כי המות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת, וכן בזרע הנפסד…."

טהרה היא מצב של אנרגיית חיים, ולעומתה הטומאה קשורה בטבורה לאנרגיית המוות. הטומאה והטהרה מורות לו לאדם באיזו תודעה הוא נמצא. אם הוא נמצא באנרגיית טהרה- דבר המאפשר מפגש עם אלוהים, עם סוגי אוכל, עם המיניות כביטויים למקור החיים, או בטומאה- המונעת ממנו מפגשים אלו.

פרשתנו נפתחת בטומאת יולדת. והשאלה היא- מדוע בלידה, תוספת חיים, יש טומאה? ושמא עצם הפירוד בין העובר לאימו יוצר טומאה. טומאה יסודה בשניות.

ואולי, יחד עם בשורת הלידה, באה ידיעת המוות. ועצם ההוויה של לידה שבסופה מוות- מביאה את הטומאה. אולי.

ומה לשפה זו לחיינו אנו?

זכיתי השנה ללמוד בבית המדרש של קולות, בהנחייתו הנפלאה של דוד ליברמן. הנושא שנבחר השנה היה "ובחרת בחיים"- דרך נגיעה במושגי הטומאה והטהרה.

הלימוד מוצא אותי שואל שאלות רבות: מצד אחד יש אמירה חזקה של קבלת הטומאה –כהכנה לקבלת המוות. הטומאה שבחיינו מכינה אותנו להתמודדות עם המוות והפחד ממנו. שיש כל הזמן בחיינו "מוות חלקי". וזהו מחזור החיים ומהותם. (בדומה לתורות מהמזרח)

לעומת זאת יש יסוד של "יבולע המוות לנצח". שניתן לחיות בעולם באנרגיית חיים כזו שמתגברת על יראת המוות ומבחינה מסוימת נלחמת במוות!

וכך למדנו בתחילת דרכינו בבית המדרש על עץ קדמון. עץ החיים שבתוך הגן.

ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. … טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.(בראשית ב)

והמשך הסיפור ידוע. אדם וחוה אכלו מעץ הדעת טוב ורע, ידעו שערומים הם, קיבלו דעת ויכולת שיפוטית בין טוב ורע, וקיבלו גם את המוות.

ומה קרה לעץ החיים? אחרי החטא והגירוש מסתיים לו הפרק בפסוקים הבאים:
כב וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. (בראשית ג)
ניתן להסיק כמה מסקנות. בגן עדן- לא נאסר על אכילה מעץ החיים. אילו היה אדם הראשון נמנע מאכילת עץ הדעת טוב ורע, היה הוא חי לעולם. המוות הוא תוצאה של חטא האכילה מעץ הדעת.. עד כדי כך שאלוהים לא מוכן להשאיר את האדם בתוך הגן – שמא הוא יאכל מעץ החיים "וחי לעולם". אך באיזשהו מקום, ברובד המיתי הראשוני, היינו צריכים לחיות ללא מוות. אדם וחוה, אלוהים ועץ החיים, ללא בגדים, ללא בושה. באחדות.

הייחוד והצמיחה של עולמינו בתר החטא , הוא שהמוות הוא הכרחי. הכרת המוות כהכרח, יוצרת מציאות תודעתית בוגרת. יכולה להביא את המודעים אליה לניצול נכון של החיים. 'שוב יום אחד לפני מותך'. תחיה את החיים במלואם כי מלאך המוות יכול לבקר אותך בכל רגע. תודעה זו יכולה להביא לידי דבריו של רבי חזקיה ורבי כהן בשמו של רב: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל ". (ירושלמי סוף קידושין). ניצול נכון של עולמינו.

ואולם- ייחוד סיפור גן עדן בעולמינו, הוא , שגם בעולם בתר חטא – יש מקומות בחיים בהם ניתן לגעת בעולם הלא מפוצל של הגן. אזורים בחיינו , שהם בבחינת עץ החיים, תיקון לחטא הקדמון, המאפשרים לנו חיים גבוהים, ללא יראת המוות, ללא פיצול בין טוב ורע:

1) על התורה נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי יא). יש משהו בתורה שבא מאלוהים מקור החיים והנצח העשוי לחבר אותנו לעולם של חיים גבוהים. יש רגעים של מפגש בין התורה לחיים, בהם ניתן לחוש משהו מעוצמה אחדותית זו. על זה נאמר בזוהר: 'עם ישראל, התורה והקב"ה-אחד הם.' (זוהר ח"ג-עג)

2) על השבת נאמר שהיא 'מעין עולם הבא'. שביתת העבודה, היעדר הקנייניות וביטול המעמדות- מאפשרת לנו לחיות בתודעה גבוהה של עונג ושמחה.ולכן מצד אחד פיקוח נפש דוחה שבת, כי ערך החיים גבוהים משמירת השבת, ומאידך- אין אבילות בשבת. לאחר המוות, כח החיים שבשבת – דוחה את אבלם של החיים. מעין הצבת גבול בין החיים למתים. השבת היא הזמנה לחיות בתודעה אחרת. 'עולם הבא- עולם הבא אלינו תדיר'. אחת לשבוע.

3) על הצדקה נאמר 'וצדקה תציל ממוות'. לימדתי פעם ב'קולות' סיפור על בתו של רבי עקיבא שבזכות ראייה מיוחדת שהייתה לה בליל חתונתה לראות עני נזקק – זכתה להינצל ממוות, ויצא אביה וקרא עליה הפסוק "וצדקה תציל ממוות". (מסכת שבת קנו).באותו לימוד הייתה אשה וחברה יקרה ענת גוב שאמרה, כי אין הכוונה למי שיש לו הוראת קבע, או נותן צדקה לעני החולף שיזכה לחיים ארוכים. אלא הכוונה, מי שנמצא בתודעה אמיתית של נתינה מתמדת, יכולת נפשית של התבטלות כלפי הנזקק, כלפי האחר- הוא זוכה ללכת בעולם ללא יראת המוות, אפילו עם המחלה או הזקנה הם מנת גורלו. ושום קרם אנטי אייג'ינג לא יתחרה במצב תודעתי גבוה זה.

4) אהבה- ברכות הנישואין שבחופה, מלאות באווירה ובחושים של גן עדן. אחת הברכות נפתחת במילים:

'שמח תשמח רעים האהובים – כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, ברוך אתה ה' משמח החתן עם הכלה.' מה פשר איחול זה לחתן וכלה? היכן מצאנו את המציאות של 'כשמחך יצירך בגן עדן מקדם'?

יש משהו ברגעי הברכה האלה – המכוונים את תקוות וברכת הזוגיות. תקווה שהזוג שנישא יזכה בביתם, לרגעים הבודדים להם זכו אדם וחוה בישיבתם מול אלוהים ולנוכח העץ. לחיות באהבה ולאכול מעץ החיים, ללא פיצול, מתוך מלאות.

יצאנו מהגן. עץ הדעת, היצר והיצירתיות, הטוב והרע הם חלק מחיינו. וכך גם, תודעת הטומאה והטהרה.
אך יש לנו בעולם- כמה אזורים, בהם מוזמנים אנו להתחבר לשורשי אותו העץ.