נפל בחלקי לכתוב על פרשות התורה תזריע-מצורע, שעיסוקן בטומאות שונות. אודה כי היתה בתוכי התקווה, לכתוב על האקסטאזה הדתית ומיתתם של בני אהרן מהשבוע הקודם (פרשת שמיני), או על הנסיבות להקאת הארץ אותנו המוזכרות בשבוע הבא (פרשת אחרי מות). יכולתי גם לכתוב על אירועי הזיכרון והעצמאות סביבנו, ולמצוא הצדקה לדלג על פרשות קשות אלו לקורא המודרני, ואז בא המדרש הבא כזריקת תמריץ למאמץ הכתיבה של פרשות אלו.
על המילים "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" (שיר השירים ה, טז) המתארות בפשט הכתובים בשיר השירים אהוב עם שיער מתולתל, בצבע שחור עז- כעורב, אומר המדרש:
"…פרשיותיה של תורה, אף על פי שנראות כאילו הם כעורות ושחורות לאמרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים, נידה ויולדת, אמר הקב"ה: הרי הן ערבות עלי!" (ויקרא רבה יט-ג)
כותב המדרש לפני אלף חמש מאות שנה ידע, כי ישנן פרשות כביכול 'כעורות ושחורות' לאמרן ברבים, והביא דווקא את הפרשות שלנו כדוגמא, ואף רואה דווקא בהן טעם וערבות מיוחדת.
אין לי אלא להסתכל על היסוד המרכז את כל חלקי פרשות אלה ולהשתדל למצוא טעם.

ניתן לחלק את הפרשות שלנו לפי שלושה סוגי טומאה שונים. החלוקה לפרקים תואמת חלוקה זו:
פרק יב- טומאת היולדת וטהרתה
פרקים יג-יד- טומאת המצורע וטהרתו
פרק טו – טומאות הקשורות במיניות האדם (באיש – זב והיוצא ממנו שכבת זרע, ובאשה – נידה וזבה)
לא אכנס לפרטי המקרים, והקורא מוזמן לעשות זאת. לחלק מהטומאות בפרשה אין השלכה מעשית-הלכתית בדורנו (צרעת, שכבת זרע ועוד). ואולם מענין אותי הרובד המקראי, המקורי. מה המקום לעיסוק כה רחב בנושא?
המשותף לכל ההפרשות והטומאות, היא העובדה שאנו עוסקים באדם, יצור כפיו של אלוהים, הפוגש את הטומאה והטהרה במהלך חייו. לפעמים נפגוש במפתיע את הטומאה ברגעי שיא מדהימים, כמו אשה היולדת, ולפעמים בעיתות תכופות יותר בסיום יחסי מין (לאחר הפרשת שכבת הזרע). יש בהם, שהם טבועים בטבע כמחזור האשה, ויש שבאים על האדם לפתע כסוגי הצרעות.

לצרעת הוקדשה פרשה שלמה ורחבה. ראוי לציין את הפרשנות החזל"ית לצרעת- שהיא באה על פגעי הדיבור: "אמר רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע – נגעים באים עליו… אמר ריש לקיש: 'זאת תהיה תורת המצורע' – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.' (מסכת ערכין דף טו).

על הצרעת מרחיב הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת פט"ז ה"י:

"..וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה 'צרעת' בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית – משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו – יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שיישרפו – משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שיישרפו – משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.

ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר (דברים כ"ד, ח-ט) 'השמר בנגע הצרעת… זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים בדרך'. הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה… נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות."

מענין לראות ברמב"ם את החידוש שלו שהצרעת "אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא…" להזהיר אותנו על דיבורינו הבלתי מדויק בלבוש הלשונות הרעים וכו'.
כמו כן התנועה מהבית של האדם, דרך בגדיו ועד העור שלגופינו. זוהי תנועה סימבולית חזקה, הנוגעת בבית שלנו, בלבושינו ובגופינו. וכולם קשורים בחטא שחטאנו והחטאנו בשיח שפתותינו.

ואולם,אני מבקש מעט להתרחק מהתפיסה הפרשנית הרואה את הטומאה כביטוי של חטא ועונשו, כשייכים לעולם מוסרי של שיפוט בין טוב ורע. עולם כזה אף קשור ברגשות אשם, שלדעתי אינו שייך לענייננו. ברצוני לנסות לגעת ברובד יותר ראשוני, תודעתי, של הנושא.
להבנתי – הטומאה והטהרה ביסודם, אינם קשורים למערכת מוסרית של טוב ורע. הם שייכים לאנרגיות הקשורות בחיים (טהרה) או באנרגיה הקשורה במוות (טומאה) [1] . האדם נמצא כל הזמן במודע ולא מודע ביראת המוות. רבות מאוד מפעולותינו נובעות מיראה זו – הרצון והצורך לדיבור, המיניות על כל המודע והבלתי מודע שבה, חשש ההזדקנות והתעשייה העצומה בעולמנו סביב ענין זה, כולם מסימני ציר החיים והמוות שאנו נתונים בתוכו. השאלה המוכרת והיום היומית- 'מה נשמע'? – אינה סתמית, אלא נוגעת ישירות בסוג האנרגיה בה אנו נמצאים, זו הנמצאת בטהרה (במגמת חיים) או בטומאה (בנגיעה במוות), והתשובה עליה מבטאת את מצב רוחנו.
אדם יכול להיות מכונס כולו פנימה ובתוכו לידע 'שלוות בדידות גדולה' הקשורה ביכולתו להניק את עצמו, ליצור – דבר שיבוא לביטוי בחיבור נכון עם סביבתו, מיניותו, ושמא גם בדיבור מדויק. ויש אדם שבחיצוניותו נמצא 'על הגל', ובתוכו פנימה קשור עמוק ב'טומאה', ובניסיונות נואשים לגעת בכוחות החיים- לשווא.
המצבים המביאים לטומאה, כולם יש בהם דמיון למיתה, 'מעין מוות', והטומאה עצמה היא עיצוב הלכתי לרושם שעושה המפגש הזמני של האדם עם המוות בתוך שגרת חייו. [2]
לפעמים אין לנו בחירה. ישנן 'טומאות' הקשורות במיניות- המבקשות שניגע במודע באובדן פוטנציאל החיים. זה לא קשור בתפיסה מוסרית. אין כאן אשם. יש כאן מצב תודעה של סוג אנרגיה בו נמצא הגוף.
על אף שבמעשה ההולדה והלידה נוצרים חיים חדשים, הרי שיוצרי החיים הללו – האב המוליד והאם היולדת – מתרוקנים בשעת המעשה מפיסת חיים שיש בהם לטובת יצירת אותם חיים חדשים. התרוקנות זו מכוחות חיים יש בה מן המוות החלקי – הנושק בחיים חדשים ואחרים. דבר זה בולט בייחוד במה שנוגע ליולדת: במשך תשעה חודשים נתרקמו בקרבה חיים, והנה בשעת הלידה היא מתרוקנת מהם. התינוק יצא לחיים חדשים, אך אמו איבדה את החיים שהיו חלק ממנה, על כן היא טמאה, ואילו התינוק שנולד לחיים חדשים – טהור.
ולפעמים יש לנו בחירה. אדם המדבר לשון הרע, מגלה כי הוא נמצא בחוסר דיוק פנימי. לשון הרע הוא ביטוי למצב הטומאה, לאנרגיית המוות בה הוא שרוי. שהדיבור על האחר הוא בעצם ביטוי לאיזה ריקנות פנימית. מעין מוות פנימי. אנו מוצאים דימוי מדהים לאמנות הדיבור המדויק ולהקבלתו למיניות מדויקת [3] , ולשימוש נכון בכח הראייה, בקטע הבא:
"… וכן מצינו בדבור שהוא גם כן מרכבת המוח שהוא ברית לשון. הרי שלוש בריתות – ברית המעור (איבר המין), ברית הלשון, ברית העין. וכתב בראשית חכמה פרק י"ז משער הקדושה, כמו שברית התחתון אין להוציא זרע לבטלה, כך אין להוציא הדבור לבטלה. וכן יזהר בשמיעה שלא ישמע שום דבור שהוא לבטלה, כי כבר איפסק הלכתא [נפסק הלכה]- שומע כעונה." (השל"ה הקדוש, שער האותיות)
אנרגית החיים שהיא היא רוח הטהרה, קוראת לנו למודעות של מוצא פינו. וכך אנו מוצאים אצל אחד מגדולי החסידות המגיד ממזריץ:
" … שהדיבור מתאווה ומשתוקק להיות דבוק במחשבה, וכשמדבר באהבה ויראה, הקול והדיבור משתעשעים זה עם זה והחכמה משגחת על זה, ומתענגת כאב שמתענג מבנו. שהמחשבה משתוקקת לבוא בקול כדי שיבוא בדיבור." (מגיד דבריו ליעקב, סימן כ"ה).

שנזכה לימי טהרה, ושנדע כי אף רגעי הטומאה, הם הזמנה גדולה להתבוננות על נפשנו פנימה.
"לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא, יב).

1 רעיון זה נמצא ביסודו בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי: 'כבר אמרתי לך כי אין כל יחס בין שכלנו לעניין הא-לוהי, וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצוא סיבה לנשגבות האלה ולכל הדומה להן. אולם – אחר בקשת הסליחה מאת הא-לוה ומתוך הימנעות מהכרעה – אני אומר:

ייתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת.

וכן הזרע הנפסד, כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות לטיפת דם ממנה יתהווה האדם – הפסדו של זרע זה הוא, אם כן, ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים. והנה מפאת דקותו של הפסד זה אין מרגישים בו ובדומה לו כי אם אנשים בעלי הנשמות הזכות והנפשות הנעלות השואפות להידבק בא-לוהות… ורוב בני האדם משתנים בקרבת המתים והקברים, וידוע הדבר כי נפשות בני אדם מתבלבלות לזמן מה בבית שהיה בו מת, ורק מי שטבעו קשה אינו משתנה בהשפעה זאת.'

2 לא לחינם אנו מוצאים סיפורי תלמוד דרמטיים ביותר כמו תנורו של עכנאי, מחלוקתם הפטאלית של ר' יוחנן וריש לקיש ורבים אחרים, שהחלו בויכוח סביב סוגיות של טומאה וטהרה. הרי לפי הבנתנו דלעיל-עבור אנשים אלו הויכוח הוא סביב 'חיים ומוות'

3 הרעיון בדבר החיבור בין ברית הלשון לברית המילה נמצא בספר עתיק היומין ספר יצירה: "כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה.כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון". מכאן גם השימוש הקסום במושג ברית המילה בשתי משמעויותיו.