ויקרא פרקים יט-כ

"קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י.

אבל בתורת כהנים ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם, 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים':

ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים:

והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:

לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל.. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו…וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה… וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי..עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים: וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם – לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים" (רמב"ן על התורה, ויקרא יט,ב)

הרמב"ן מביא תחילה את פירושו של רש"י, שלפיו קדושה היא פרישות בהיבט המיני. אחר כך הוא מביא את 'תורת כהנים' כלומר מדרש ההלכה התנאי לספר ויקרא, במפרש קדושה כפרישה , והמציין כטעם לפרישה סתם את הדמיון לקב"ה. האל מכונה קדוש ואף אנו מצווים להיות קדושים. המיוחד בתואר זה של האל היא סתמיותו. בעוד שתארים אחרים הם תארי פעולה כמו, ואני מצטט מתפלת שמונה עשרה, גיבור- 'משיב הרוח ומוריד הגשם' ; עוזר ומושיע ומגן' – 'גומל חסדים טובים וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם' ; הרי הקדושה מופיעה כתואר הוייה – "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה, ברוך אתה ה' האל הקדוש"

אך מהי אותה קדושה ? ועל מה 'יהללוך' ואיך נוצרים מעגלי קדושה סביב הקדוש ? על כך נאמר בזוהר- "קודש איהו מילה בגרמיה.. ואע"פ דאיהו סטר טמירא ואיקרי קודש, מתמן אתפשיט פשיטו לתתא ואיקרו קדושה" (קודש הוא מילה לעצמו ..ואעפ שהוא צד טמיר ונקרא קודש, משם התפשטו השפעות למטה ונקראות קדושה)

הכוון הפרשני של הרמב"ן שהיה אחד מגדולי המקובלים דומה לזה של הזוהר. בבואו להסביר את הדרישה להיות קדושים, נטש את פירושו של רש"י המניח שלמונח זה יש משמעות קונקרטית. והעדיף את המדרש שאינו מתחייב למשהו מוגדר אך אומר שקדושת האדם אנלוגית לקדושת האל. הקדושה לפי הרמב"ן היא סוד האיזון הנכון. זוהי אסתטיקה של החיים. המתקדש יודע מתי הוא אוכל ומתי הוא זולל , מתי הוא אוהב ומתי הוא מתאווה, מתי הוא משוחח ומתי הוא מפטפט. מציאת המידה הנכונה, מחייבת אצילות פנימית, היפוכה של זילות, של גסות. האדם המתקדש יוצר את עצמו מחדש ומעצב 'סטייל', סגנון חיים. כיוון שכך, הרי קדושה נקבעת באופן אישי וחופשי. אם יצוו עליה שוב אין זו קדושה. באופן זה הקדושה היא ביטוי עמוק לחירותו של האדם. כיוון שהיא תוצאה של חופש ואין למצות אותה בהסברים ובצווים היא מהווה ביטוי למסתורין, לאינסוף הנמצא בתוכנו. ככל שהאדם נותן למסתורין זה להיות נוכח ולהפעיל אותו כך, לפי המדרש, הוא מידמה יותר ויותר לאל שמסתורין היא המאפיין הבולט שלו.

הזוהר לפרשת קדושים צועד צעד נוסף לתיאור מסתורין זה – "בשעתא דקודשא בריך הוא ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא, ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא, וכלא אתכליל דא בדא … תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא בקיטרוי" (זוהר, ויקרא, דף פ, ב) (בזמן שברא הקב"ה את העולם ורצה לגלות עמוק מהמוסתר ואור מהחושך, הם היו כלולים זה בזה, ובשל כך מתוך החושך יצא אור ומתוך המוסתר יצא והתגלה העמוק. וזה יצא מזה מתוך טוב יוצא רע ומתוך רחמים יוצא דין והכל נכלל זה בזה..תנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל העולם כולו לא נראה אלא ככתר העטוף בקשריו) ,בדרכו הפרדוקסלית טוען הזוהר שדווקא קדושה המתקשרת תמיד לפרישה, היא מונח המבטא בבסיסו את קשר ההפכים, את קירבת החושך לאור, הרע לטוב. דווקא על רקע הצד האחר הנמצא כה קרוב מקבלת הפרישה את משמעותה האצילית, הבחירית. והקדוש אינו יצור מסורס, חדגוני שאין בו אלא טוב, הוא אדם בעל עוצמה הבוחר כל פעם מחדש לברוא, מתוך חומרי הגלם המעורבים זה בזה, את חייו.