מקובל לחשוב על חלוקה יסודית ומובהקת, בין אנשי רוח לאנשי מעשה, בין בחורי ישיבה, לחיילים בצבא, בין אנשי החוץ לאנשי הפנים. ואולם בתחילת פרשת השבוע אנו פוגשים פסוק מפתיע:
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. ג וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. ד וּפָשַׁט אֶת-בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל-מָקוֹם טָהוֹר.

בפרשות השבוע האחרונות פורטו הטקסים השונים שנהגו במשכן. בניגוד לתפילה בבית הכנסת בימינו, שמורכבת בעיקר מתפילה מתובלת בשירה וכמה תרגילי קימה וישיבה, הטקסים במשכן היו הרבה יותר מגוונים: הקרבת קרבנות בעלי חיים, הבערת קטורת, בגדים צבעוניים, ליווי מוסיקלי ומקהלה, הוצאת דשן וכו… – כל אלה היו חלק מהעבודה היומית.
לאחר שהקרבנות הוקרבו ונשרפו על המזבח, נאסף האפר, הדשן. הכהן הצטווה לפנות את הדשן, ככתוב: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" (ויקרא ו', ד').
הכוהן לא החליף את בגדיו רק מחמת הפחד שיתלכלכו, אלא כאשר היה עסוק בעבודת האל במשכן, הוא היה לבוש למשעי כאקט של כבוד לאלוהים שבשירותו הוא עבד. כאשר עסק בעבודות שכיחות יותר כגון הוצאת הדשן, למרות שפעולה זו היתה חיונית, הוא החליף את בגדיו הרשמיים לבגדים פרקטיים יותר.

אלא, שבניגוד לחלוקות הידועות בחברה שלנו, הרי במשכן הכוהן מילא את שני התפקידים. בדיוק אותו הכהן שהקריב את הקרבנות, הוא זה שאחר שיחליף את בגדיו ,יפנה את הדשן.
בעיקרון דומה, רק דרמטי הרבה יותר – הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, מחדש לנו מבנה חברתי מדהים:

…כיצד? היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר… (פרק א- יב) הרי שאדם הבוחר להיות אומן, צריך לצמצם שעות העבודה שלו לרווח מינימלי – כדי שיוכל להתמלא ממשאב רוח – תלמוד תורה.

לעומת זאת, מי שבוחר חיים בהם "תורתו אומנותו" מחויב לדברים הבאים:

דברי תורה נמשלו כמים, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים', לומר לך: מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון אלא נזחלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה. (שם פרק ב-ט)

ולעיקר החידוש:
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. (שם הלכה י)

מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב. (שם הלכה יא)

דהיינו: מי שבוחר להיות איש מעשה, שמרכז עולמו יהיה מלאכה, חייב לצמצם את העבודה למינימום – כדי שיוכל להשקיע זמן בלימוד. ואילו מי שבוחר בתורה כמרכז עולמו – חייב להתפרנס ממלאכה! יוצא, שכשנפגשים שני אנשים אלו, איש המעשה ואיש הרוח, יש להם שפה דומה. יש להם נושאי שיחה משותפים, הם במדור הרוח והן ב'דה מרקר' הארצי.
הפער הענק בין איש הרוח לאיש המעשה המוכר כל כך בעולמינו, בין האקדמיה לשוק העבודה הרגיל, בין 'תלמידי חכמים' לבעלי מלאכה – מצומצם ביותר בתפיסתו ובהבנתו של הרמב"ם את מבנה החברה הראויה.
האם אנו יכולים לדמיין חברה שכזו?

חלק מתפיסת ההקמה והקיום של "קולות" הוא האמונה בצורך של שפה משותפת, של יכולת הבן אדם לשלב בין העולמות, כאשר אלו ואלו דברים אלוהים חיים – הן.
חג שמח
מרדכי.מקובל לחשוב על חלוקה יסודית ומובהקת, בין אנשי רוח לאנשי מעשה, בין בחורי ישיבה, לחיילים בצבא, בין אנשי החוץ לאנשי הפנים. ואולם בתחילת פרשת השבוע אנו פוגשים פסוק מפתיע:
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. ג וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. ד וּפָשַׁט אֶת-בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל-מָקוֹם טָהוֹר.

בפרשות השבוע האחרונות פורטו הטקסים השונים שנהגו במשכן. בניגוד לתפילה בבית הכנסת בימינו, שמורכבת בעיקר מתפילה מתובלת בשירה וכמה תרגילי קימה וישיבה, הטקסים במשכן היו הרבה יותר מגוונים: הקרבת קרבנות בעלי חיים, הבערת קטורת, בגדים צבעוניים, ליווי מוסיקלי ומקהלה, הוצאת דשן וכו… – כל אלה היו חלק מהעבודה היומית.
לאחר שהקרבנות הוקרבו ונשרפו על המזבח, נאסף האפר, הדשן. הכהן הצטווה לפנות את הדשן, ככתוב: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" (ויקרא ו', ד').
הכוהן לא החליף את בגדיו רק מחמת הפחד שיתלכלכו, אלא כאשר היה עסוק בעבודת האל במשכן, הוא היה לבוש למשעי כאקט של כבוד לאלוהים שבשירותו הוא עבד. כאשר עסק בעבודות שכיחות יותר כגון הוצאת הדשן, למרות שפעולה זו היתה חיונית, הוא החליף את בגדיו הרשמיים לבגדים פרקטיים יותר.

אלא, שבניגוד לחלוקות הידועות בחברה שלנו, הרי במשכן הכוהן מילא את שני התפקידים. בדיוק אותו הכהן שהקריב את הקרבנות, הוא זה שאחר שיחליף את בגדיו ,יפנה את הדשן.
בעיקרון דומה, רק דרמטי הרבה יותר – הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, מחדש לנו מבנה חברתי מדהים:

…כיצד? היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר… (פרק א- יב) הרי שאדם הבוחר להיות אומן, צריך לצמצם שעות העבודה שלו לרווח מינימלי – כדי שיוכל להתמלא ממשאב רוח – תלמוד תורה.

לעומת זאת, מי שבוחר חיים בהם "תורתו אומנותו" מחויב לדברים הבאים:

דברי תורה נמשלו כמים, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים', לומר לך: מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון אלא נזחלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה. (שם פרק ב-ט)

ולעיקר החידוש:
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. (שם הלכה י)

מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב. (שם הלכה יא)

דהיינו: מי שבוחר להיות איש מעשה, שמרכז עולמו יהיה מלאכה, חייב לצמצם את העבודה למינימום – כדי שיוכל להשקיע זמן בלימוד. ואילו מי שבוחר בתורה כמרכז עולמו – חייב להתפרנס ממלאכה! יוצא, שכשנפגשים שני אנשים אלו, איש המעשה ואיש הרוח, יש להם שפה דומה. יש להם נושאי שיחה משותפים, הם במדור הרוח והן ב'דה מרקר' הארצי.
הפער הענק בין איש הרוח לאיש המעשה המוכר כל כך בעולמינו, בין האקדמיה לשוק העבודה הרגיל, בין 'תלמידי חכמים' לבעלי מלאכה – מצומצם ביותר בתפיסתו ובהבנתו של הרמב"ם את מבנה החברה הראויה.
האם אנו יכולים לדמיין חברה שכזו?

חלק מתפיסת ההקמה והקיום של "קולות" הוא האמונה בצורך של שפה משותפת, של יכולת הבן אדם לשלב בין העולמות, כאשר אלו ואלו דברים אלוהים חיים – הן.
חג שמח
מרדכי.