במבט ראשון, מוזר לקרוא את פרשת "אחרי מות" דווקא ערב חג הפסח. באותו מבט ראשון, נדמה כי נדרש הלוך נפש כמעט מנוגד בתכלית, לקריאת הפרשה ולקריאת ההגדה. סדר פסח רווי הרגשת חירות, חופש ורחבות, ואילו כאן, בפרשה שהיא היסוד לסדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים – חרדה ורטט, הגבלות וסכנת חיים למי שחורג מהן.
אבל בקריאה שניה – ניסן ותשרי הם שני ראשי שנים, פסח ויום הכיפורים הם הימים החשובים בחודשים הללו – אולי אפשר להקיש מהכניסה אל הקודש, שעיקר הפרשה עוסק בה, לכניסה אל החירות. אולי שני היסודות הללו אומרים משהו לגבי הכניסה אל החיים.
ראשית פרשת "אחרי מות" באיזכור חטא או טעות הרת אסון "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו". זהו מעין המשך לפרשת "שמיני" המתארת את האירוע הטראגי. בני אהרון הקריבו "אש זרה", ואולי בשל כך מתו. התחלנו באסון, התחלנו בטעות, וזו אולי הדרך הנכונה לספר את הסיפור הנכון – מעין "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" המנחה אותנו בסיפור יציאת מצרים – ולקבוע את הדרך ללכת בה – ההלכה – לעתיד. החירות באה מתוך העבדות ואבדן הדרך, הכניסה הנכונה אל הקדושה באה מתוך זכרון קשה של "אש זרה". גם אני צריך לזכור זאת עכשיו, בבואי אל הקודש, לדרוש את הפרשה. לבל אכניס לכאן משהו זר, לבל אשתמש ב"אש" לצרכי, לבל אחמיץ ואתנפח.
כדי שהטעות הקטלנית בכניסה אל הקודש לא תתרחש שנית, יש צורך להתקין גבולות. גבולות של זמן, מקום והתכוונות. מעתה מוזהר הכהן הגדול כי "אל יבוא בכל עת אל הקודש" (טז ב') ונקבע לו סדר עבודה מדוקדק שבו יכפר על חטאיו שלו, ועל חטאי בני עמו, ואף על אוהל מועד "השוכן איתם בתוך טומאתם" (ט'ז, ט'ז).
אחד משיאיו של התהליך הוא הקרבת שני השעירים – שעיר לה', ושעיר לעזאזל. האחד ישחט כקרבן, ויוכנס פנימה אל הקודש, האחר ישולח חי אל המדבר, נושא עימו את עוונותיהם של בני ישראל. גורל יקבע מי הוא מי.
שני השעירים הם בעלי חיים חזקים, יצריים, המסמלים את הטבעי. עליהם להיות זהים "במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד" (יומא ס'ב). כל אחד מהם יכול באותה מידה להיות מוקדש לה', או לעזאזל – לעזות וכח התנגדות מול צו האל. זה סמל מדוייק לאפשרות הבחירה שלי – למה אני מוקדש או למה אני מתנגד בכל כוחותי: לחוק ה', או ליצר הטבעי שלי (אני הולך כאן בעקבות פרשנותו הנפלאה של הרש"ר הירש לפרשה).
מה המשמעות של הטלת הגורל בין שני השעירים? אולי משמעותה שהבחירה שאני עושה (איזה שעיר אני) היא הקובעת את גורלי ודרך חיי. במובן הזה – ה'גורליות' משיקה למקריות. זוהי בחירה מוחלטת, שאינה תלויה בסגולה מיוחדת, בגנטיקה או נסיבות. כוחה דווקא בכך: אפשר היה לי ואפשרי לי, בחור אחרת . הרי זו בדיוק מהותי כאדם – בחירתי החופשית, הקובעת את גורלי. "גורל אחד יהיה לה' וגורל אחד לעזאזל"(טז ח'). כפי שקובע הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ה', ה"א): "הרשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו….כלומר: הן מין זה של אדם הוא יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה העניין: שיהא הוא עצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בעדו מלעשות הטוב או הרע…"
מכאן גם אפשר להבין את הקשר בין חלק זה של הפרשה לחוקים שבהמשך – איסורי שחיטה בשדה ומחוץ לאוהל מועד, איסורי אכילה על הדם, איסורי עריות. דווקא מה שנראה כל כך טבעי, המשכם של היצרים הטבעיים, אסור ומוגבל. דווקא ההגבלה הזו היא עיקרה של החירות.
העובדה שאנחנו נתקלים בשבועות האחרונים שוב ושוב בחשיפה של גלויי עריות ויחסים אסורים מלמדת אותנו כמה האיזור הזה קרוב, נגיש, 'טבעי'. העובדה שאנחנו מזדעזעים מכל גילוי כזה היא חיזוק וחידוש של הבחירה שבחרנו להימנע ולאסור, הבחירה לקדש יחסים ולהתקדש באמצעותם.
הבחירה היא ההיבדלות מהיצר הטבעי כמו גם חידוש ההימנעות מההתניה התרבותית. "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו. את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם, ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'"(י'ח, ג' –ה').
החיים נמצאים בבחירה הזו.