רוצים לשמוע..?
האגדה המשפחתית אצלנו מספרת – שכשלמדתי לספור לראשונה בתור ילד, הייתי פונה לכל אורח מזדמן כך:
'אני יודע לספור כבר עד 372 , רוצים לשמוע..?'
כדי ללמד זכות על עצמי, אני מוכרח לציין שכנראה זה לא תחביב חדש בעם ישראל.
כך מציינת הגמרא במסכת קידושין –

לפיכך נקראו ראשונים סופרים – שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים:

וא"ו דגחון(ויקרא יא) – חציין של אותיות של ס"ת, דרש דרש (ויקרא י)- חציין של תיבות, והתגלח(ויקרא יג) – של פסוקים, יכרסמנה חזיר מיער(תהלים פ) – עי"ן דיער חציין של תהלים, והוא רחום יכפר עון(תהלים עח) – חציו דפסוקים.

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד א

ישבו חכמים וספרו את אותיותיה של התורה, ספירה זאת גילתה, שהאות ו' המופיעה במילה 'גחון' בפרשתנו, בפסוק

(מב) כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם:

היא אמצע התורה מבחינת אותיות. ואילו המילים 'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ' המופיעות פרק אחד קודם לכן בפסוק

(טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:

יוצאים בדיוק באמצע התורה מבחינת מילים.

תורת המספרים..

מספר מחשבות על עניין זה. – ראשית יש לציין, שהחישוב על פניו איננו מדויק – מספר המילים שבתורה הוא 79,980, נמצא חציו של התורה בתיבות 39,990, ואילו "דרש דרש" הן המילים 40,921 ו- 40,922 מתחילת בראשית.

קושיה זאת זכתה למספר רב של פתרונות והתייחסויות – פתרון מרתק ויצירתי מצוי במאמרו של אברהם קורמן.

דרש דרש הם אכן אמצע אבל לא של כל המילים בתורה, אלא רק של כל המילים הכפולות בתורה. כגון

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק: בראשית כה יט

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ: בראשית כז ל

וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: בראשית לז לג

צמדים כאלה אכן יש 89, ומסתבר ש דרש דרש הוא מספר 45 בדיוק באמצע.

נראה שמטרת הספירה היתה לתת כלים לאחדות ודיוק בהעברת המסורת, וממילא כאן יש שיטה נוחה הרבה יותר ליישום, שלא דורשת מהסופר או הבודק את ספירת כל המילים, על מנת לבדוק, ולו מדגמית, את הספר המונח לפניו. [1]

הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דרש ממך..

מה זה אומר לנו ?

מלבד הספירה נראה כי יש כאו עניינים נוספים. מה המשמעות של העובדה שדווקא מילים אלו הינן האמצע של התורה. רעיון אחד משמעותי עולה מדבריו של בעל ה 'דגל מחנה אפרים' נכדו של הבעל שם טוב.

עוד ירמוז על דרך דאיתא במסורת דרש דרש כאן חצי אותיות שבתורה. וצריך להבין מאי בעי ולמאי נפקא מינה הוא, ויש לומר לפי עניות דעתי כי ידוע תורה שבכתב ותורה שבעל פה הכל אחד הם ואין אחד מהם נפרד מחבירו כלל כי אי אפשר לזה בלא זה דהיינו התורה שבכתב מתגלה צפונותיה על ידי תורה שבעל פה ותורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אינו תורה שלימה והוא רק כמו חצי ספר עד שבאו חז"ל ודרשו התורה והאירו עינינו וגילו מסתוריה ודברים הסתומים ונעלמים ופעמים היו עוקרים דבר מן התורה כמו בענין מלקות שכתוב בתורה ארבעים יכנו ובאו רבנן ובצרו חדא (מכות כ"ב ב) והכל על ידי הופעת רוח קדשם שהופיע עליהם האדון ברוך הוא לראות שורש כל דבר הכתוב בתורה לאמיתתו והיה יכולת בידם לעשות זה נמצא תלוי שלימות התורה שבכתב בתורה שבעל פה ולכן האומר אין קל וחומר זה מן התורה או שחולק על מאמר אחד מחז"ל כאילו כופר בתורת משה רבינו ע"ה כי הכל תלוי בדרושי חז"ל והם עיקר שלימות תורה שבכתב, וזה יש לומר שבא הרמז בתורה בתיבת דרש דרש הם חצי אותיות שבתורה היינו עד דרש דרש הם חצי אותיות שבתורה היינו עד דרש דרש חז"ל התורה קודם שדרשוה אינה אלא חצי אותיות חצי פירוש חלק היינו שהוא רק חלק ואינה שלימה ובדרושי מאמרי חז"ל נשלמה התורה להיות נקראת ספר שלם והבן:

דגל מחנה אפרים ויקרא פרשת שמיני

שני חלקים יש לתורה – החלק של דָּרֹשׁ של התורה שבכתב שבו כביכול דורשים מאתנו.

ההשלמה, החצי שני של התורה היא ה- דָּרַשׁ המקום שבו אנחנו במשך הדורות דורשים את התורה, לעיתים כותב ה'דגל מחנה אפרים' אפילו משנים, אך ביחד יוצרים שלמות גדולה

ממילא ביטוי זה הוא חציה של תורה – כדברי הגמרא בקידושין.

* *

אחרי מות שני בני אהרן..

הבנה אחרת אפשרית בעיני קשורה גם למיקום של הפסוק בהקשר הרחב יותר של הפרשה.

מספר פסוקים קודם לפסוק שלנו, מתו שני בניו של אהרן הכהן. האסון הזה מתרחש באמצע חגיגות הקמת המשכן, ברגעי השיא של השמחה הגדולה.

מיד לאחר הדברים – פונה משה אל הדיבור ואהרן אל הדממה.

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:

הכיוונים השונים של ההתמודדות שלהם – נראים כממשיכים אחר כך- משה פונה אל אהרן ובניו ודורש להבין מדוע לא אכלו את קרבן החטאת , מדוע לא 'המשיכו בחיים כרגיל' מה היה כל כך חשוב שגרם להפר את כללי הטקס.

אהרן – עונה ברכות ומשיב את חמתו של משה.

(טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: (יז) מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה': (יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: (יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': (כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו: פ

'לא מתאים', אומר אהרן למשה.

לא עכשיו.

אני לא יכול להמשיך כרגיל, אתה כועס שלא בצדק.

ומשה שמע – וייטב בעיניו.

מהפך משמעותי עובר על משה – בין הקצף הגדול, לבין 'וייטב בעיניו'

גם כאן עובר קו דק מאוד בין ה דָּרֹשׁ לבין ה דָּרַשׁ. בין הדרישה הבלתי מתפשרת , לבין לראות ולהבין את מי שעומד בפניך. הבדל בין לדרוש ממישהו שיעשה מעשים מסוימים , ומאוד לכעוס אם הם לא נעשים כמו שצריך, לבין לעשות מדרש על המעשים שעשה, ולהבין אותם, ולהיות במקום רחוק מאוד מכעס.

בהבדלי ניקוד, האופן כמעט לא מורגש – עובר משה מ ָּרֹשׁ ל ָּרַשׁ

בקו הדק הזה – מתקיימת התורה, ומנסה גם ללמד אותנו.

לחלק חצי בחצי. בין הדרישה שאנחנו נדרשים לה או דורשים מסביבתנו, לבין היכולת להבין , לעשות מדרש.

נדמה לי שזה רוח הדברים שעולה מהפסקה הבאה של ר' צדוק הכהן בספרו 'פרי צדיק':

ויש לפרש בזה הרמז בהמסורה בפרשה זו שדרש דרש חציה של תורה בתיבות. ואות ו' גדולה דגחון חציה של תורה באותיות (קידושין ל' א) והוא על רמז דברינו שעל ידי הקו הממוצע ניתקן הפגם של שתי הקצוות גם כן דהנה איתא

(רבה פ"א, ב') שתיבת אמת הוא הכולל של העשרין ותרין אתוון א' הוא הראש ות' הוא הסוף ואות מ' הוא הקו הממוצע שהוא הבריח התיכון… ויש לומר שלזה מרמז הממוצע של תיבות התורה בדרש דרש, דדרש הראשון בסוף השיטה ודרש השני בראש השיטה. והוא נאמר בענין ויקצוף משה שבא לידי כעס ועל ידי זה לכלל טעות, ומיד כשהשיב לו אהרן הודה לדבריו כמו שנאמר ויטב בעיניו ואמרו ז"ל (תורת כהנים פרשה זו ב') הודה ולא בוש, וזה מרמז שעל ידי קו הממוצע נתקן פגם חבלו של משיח שהוא לתקן כעס ושנאת חנם, ועל ידי האמת נעשה שלום ואחוה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו..

* *

כך בין דרישה לדרשה, בין אמת לשלום – נחלקת תורת חיים – עד בוא עת דרשה אחרונה

(לז) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: (לח) כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה': ס

יחזקאל פרק לו
[1] יש לזכור, כי מטרת הסופרים בספירות השונות של האותיות, המילים, הפסוקים והפרשיות הייתה לשמור על אחדות ודיוק התורה שבכתב. הם רצו לתת שיטות בדיקה פשוטות לכל מחזיקי ספרי התורה כדי לבדוק שאכן לא נשכח דבר, ואין תוספות בתורה. אין זה מעשי לבקש מאדם לספור 80,000 מילים, ולכן הם הציעו בדיקות פשוטות הרבה יותר, אם כי לא מוכחות בוודאות. (על כל הנאמר בעניין ספירת האותיות, יש הרחבה יפה במאמרו של פרופ' עלי מרצבך, בדפי פרשת השבוע של בר אילן תש"ס).