ספר ויקרא : י"ד,א – ט"ו,ל"ג

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים: אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים: (ויקרא י"ד,ד-ח)

טקס טהרת המצורע נראה מוזר ומופלא. כדי לעמוד על מהותו כדאי להיעזר באנלוגיה למקומות אחרים בתורה בהם מופיעים אלמנטים דומים לאלו המופיעים כאן. כהתחלה כדאי לזכור שלפי התורה המצורע הוא טמא, אין בתורה כל רמז לכך שהיא רואה את הצרעת כמחלה, ושהוצאת המצורע נעשה מסיבות רפואיות. הצרעת היא סוג של טומאה. וגם בהעלם התופעה הפיזית עובר המצורע-לשעבר תהליך המטהר ומאפשר לו שינוי סטטוס, ממבודד לאחד מבני הקהילה. ואכן, שלושת האלמנטים :גילוח שער, שימוש בעץ ארז, אזוב ו'שני תולעת' (כלומר צמר הצבוע בדם אדום המופק מתולעים), ושתי הצפורים שאחת מהן נשחטת, כולם מופיעים בטקסים של שינוי סטטוס, לעתים בהקשר של טומאה וכפרה.

המשנה מציינת כי "שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים" (נגעים,יד,ג) כאשר החלו הלויים לשמש בתפקידם עברו טקס חניכה במסגרתו גולחו שערותיהם ; כך קורה לנזיר שפסק מנזירותו המעמידה אותו במעמד מיוחד והחל להיות כאחד האדם.גם כאן, משתנה מעמדו של המצורע והוא הופך טהור ורשאי לבוא למחנה. אולי לא יהיה זה מופרך להיזכר בנזירים בכמה מסדרים נוצריים ובכוהני דת בודהיסטיים המגלחים אף הם שערותיהם, גם המתגייסים לצבא עושים כך. נראה שמעבר להסברים מקומיים , גילוח השער מציין שהאיש ניתק מזיקותיו הקודמות המסבכות אותו בקשרים עם העולם, הוא עתה חלק, נכון לפתוח בקריירה אחרת, בחיים חדשים.

בעניין הציפורים – בעשירי בתשרי מדי שנה נערך במקדש טקס כפרה, הנערך על ידי הכהן הגדול ובו הוא מכפר על בני ישראל מפשעיהם. מרכיב מרכזי בתהליך הכפרה הם שני שעירי עזים – "וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:ונָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת:" (ויקרא ט"ז,ז-יא)

בשני המקרים מדובר על שתי חיות המובאות לכהן. אחת מהן מתה, השניה – משולחת למרחב – שדה או מדבר. דמה של המתה מרכזי בתהליך הכפרה. בטהרת המצורע – זהו הדם המוזה עליו שבע פעמים, ומאפשר לו לבוא אל המחנה. ביום הכיפורים זהו הדם המוזה שבע פעמים על הפרוכת בקודש הקודשים ומכפר. המשנה מוסיפה ומדגישה את ההקבלה -"שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחת.(נגעים יד,ד)

שני שעירי עזים מצותן שיהו שווין במראה ובקומה ובלקיחתן כאחת.(יומא ו,א)

במישור הלשוני,המשנה מדגישה את ההקבלה על ידי שימוש באותן מלים ממש ובאותו מבנה לשוני. מעבר לכך במישור התכנים יוצרת המשנה הלכה שאינה כתובה בתורה- ראוי ששתי החיות תהיינה שוות זו לזו, הן במראיהן הן במחירן והן בכך שנקנו יחד. המשמעות היא : המשנה חושבת שמצווה זו מתקיימת באופן הטוב ביותר כשהחיות הן תאומות – במראיהן ובגורלן. והלא גורל החיות הללו שונה – האחת נשחטת והשניה יוצאת לחופש, ? מדוע חושבת המשנה שראוי שתדמינה זו לזו ? בעניין הצפורים בולט עוד יותר הקשר המוזר בין שניים שגורלם שונה, שהרי התורה דורשת לטבול את הצפור החיה בדם חברתה השחוטה ורק אז לשלחה. אכן, הקשר בין השתיים הוא קשר של 'בדמייך חיי'. הצפור האחת קנתה את חרותה ואת חייה במחיר מותה של חברתה-תאומתה, לולי כן הייתה היא נשחטת. והוא הדין בשעירי יום הכיפורים. מה משתמע מכאן על המצורע, ועל עדת ישראל המחפשת כפרה ? הכפרה תושג רק על ידי דיפרנציאציה של האישיות הפרטית והחברתית. יש לקדש חלקים באישיות, לבודד אותם מהחייים הרגילים, להעלותם עולה על מזבח הערכים, האידיאלים. אם קיימים חלקים כאלו, יכולים חלקים אחרים לבהיות משולחים לחופשי. זהו מודל הכפרה המאפשר חיים חדשים.

בענין ארז אזוב ושני תולעת כתב הרמב"ן – "ועץ ארז ושני תולעת ואזוב -..והנה המצורע ותורת הבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה הם כדמות פסח מצרים".

בעת יציאת מצרים כאשר נשחט הפסח, נצטוו בני ישראל לסמן את הפתח באגודה זו הטבולה בדם הקורבן. כשטמא מת נטהר מטומאתו, מזים עליו מים ובהם אפר פרה אדומה בו מעורב גם אפר של אגודה זו. כך נוצרת הקבלה בין שלושת העניינים. מה טיבה ? הרמב"ן רומז לפירוש כשהוא מדגיש את הבית המנוגע. המשמעות לדעתי היא – מצרים היא כולה בית מנוגע. היא גם מקום של מוות, תחילה עבור בני ישראל שבניהם מתו שם ולבסוף, אחרי מכת הבכורות, גם עבור המצרים. צרעת כמוה כמוות והלא כך אמר אהרון אודות מרים אחותו שנצטרעה – "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ:" ההזאה בחומרים אלו , מלמדת שבמצרים נגאלו ישראל מטומאתם. הגאולה היא לא רק פיזית אלא בראש ובראשונה רוחנית. עתה יכולים בני ישראל המטוהרים לנוע לעבר הר סיני כשם שהמצורע המיטהר מתקרב למשכן. בהר סיני מגיע לשיאו מסע הטהרה וההתקדשות של העם ;במשכן , עם הבאת הקורבן מסיים המצורע את מסעו שהחל מחוץ למחנה.