פרשה מוזרה היא פרשת צו, אם בוחנים אותה על רקע הפרשה הקודמת – פרשת ויקרא. בפרשת ויקרא הופיעה קבוצת הקורבנות – העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. והנה בפרשת צו שוב חוזרת קבוצת הקורבנות, הפעם בסדר אחר: העולה, המנחה, החטאת האשם והשלמים. שתי הפרשות נאמרו במקומות שונים: פרשת ויקרא – באוהל מועד [א' א'], פרשת צו בהר סיני [ז' ל"ח].לשתי הפרשיות נמענים שונים: פרשת ויקרא פונה אל בני ישראל, אל האנשים המביאים את הקורבן [א' א']. פרשת צו פונה אל הכוהנים, האנשים המבצעים את מלאכת ההקרבה [ז' א']. מעבר לכל אלה – התוכן ביחס לכל אבר בקבוצת הקרבנות – שונה. בפרשת ויקרא הדגש הוא על הסיבות להבאת כל קורבן. בפרשת צו הדגש הוא על פעולת ההקרבה ועל הבא בעקבותיה – שריפה או אכילה.

אפשר לומר כי שתי הפרשיות משלימות זו את זו, הכל מסודר והכל בסדר. לכל אחת יעדים אחרים, ועל כן תכנים אחרים. הקורא יצרף פרשה לפרשה, וכך יהיו לו כל הנתונים הדרושים לו. אך אפשר לקרוא אחרת את הפרשות. במבט השני – יכולה היתה להיות פרשה אלטרנטיבית המכילה את כל התכנים יחדיו. אפשר היה ביחס לכל קרבן לכתוב את הדרוש למקריב ואת הדרוש לכהן. אפשר היה לאומרה במקום אחד, אפשר היה לסדר אותה באותו הסדר. הפערים בכל המרכיבים הללו, יוצרים אפשרות שכדרכה של תורה יש כאן שני קולות שאינם עולים בקנה אחד. כל פרשה היא קול שלם, כל פרשה אומרת משהו אחר על הקורבנות. ניקח לדוגמה את פרשת העולה בויקרא לעומת פרשת העולה בצו:

פרשת ויקרא

א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'–מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. ג אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי ה'. ד וְסָמַךְ יָדוֹ, עַל רֹאשׁ הָעֹלָה; וְנִרְצָה לוֹ, לְכַפֵּר עָלָיו. ה וְשָׁחַט אֶת-בֶּן הַבָּקָר, לִפְנֵי ה'; וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, אֶת-הַדָּם, וְזָרְקוּ אֶת-הַדָּם עַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב, אֲשֶׁר-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ו וְהִפְשִׁיט, אֶת-הָעֹלָה; וְנִתַּח אֹתָהּ, לִנְתָחֶיהָ. ז וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אֵשׁ–עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְעָרְכוּ עֵצִים, עַל-הָאֵשׁ. ח וְעָרְכוּ, בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, אֵת הַנְּתָחִים, אֶת-הָרֹאשׁ וְאֶת-הַפָּדֶר–עַל-הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל-הָאֵשׁ, אֲשֶׁר עַל-הַמִּזְבֵּחַ. ט וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו, יִרְחַץ בַּמָּיִם; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחוֹחַ לַה'.

פרשת צו

א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. ג וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. ד וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל-מָקוֹם טָהוֹר. ה וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. ו אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה.

בואו ונניח כי כל פרשה מתיימרת לומר את כל הדרוש לקורא לדעת על קרבן העולה. מהי תמונת העולה של כל פרשה?

לפרשת ויקרא חשוב המניע לקורבן, הרצון. חשובה ההזדהות בין האדם ובין קורבנו, הבאה לידי ביטוי בסמיכת הידיים על ראש הקורבן. כאילו אומר המקריב – משהו ממני נמצא באשר הבאתי. חשובה לו השחיטה, ההפשטה ניקוי האיברים וסידורם. מה קורה אחר כך – לא חשוב. מישהו יסדר וינקה, אבל זה לא חלק מהסיפור. משל להצגת תיאטרון, יש חשיבות למחזה, למניעיו, לעלילה. מה קורה לאחר רדת המסך – זה לא חשוב, למרות שמישהו בוודאי צריך לסדר את האולם ולכבות את האורות.

לפרשת צו חשובים דברים אחרים, ויש דברים שאינם חשובים לה. המניע וההכנה לא חשובים בעיניה, חשובה לה הבעירה על המזבח. במשל התיאטרון – המניע השחיטה ההפשטה וסידור האברים, הם המתרחש מאחרי הקלעים. המחזה עצמו הוא העליה על המוקד, הוא החשוב. אבל – במפתיע – פרשה זו לא מסיימת את התעניינותה עם רדת המסך. מאוד חשוב לה מה קורה אחר כך. איך מנקים, איך משלבים את הניקיון עם אש התמיד. בעיניה אין אחר כך, ה'קיפול' מתבצע תוך כדי המשך ההצגה. בעיני פרשה זו, להקרבת הקורבן יש התחלה, אבל אין סוף…

ישנם שני מבטים אפשריים על מאורעות חיינו. מבט אחד – בחיים ישנם אירועים. כל אירוע הוא תולדה של מניע, והוא עצמו התרחשות הנמשכת פרק זמן מסוים. האירוע מסתיים, ויש גם ארגון והשבת הסדר על כנו, אבל אלה הם הכרח שעניין אין בהם.

מבט שני – המניעים וההכנות הם תנאים הכרחיים לכל אירוע חיים אך הם פחות מעניינים. מעניינת ההתרחשות ועוד יותר מעניינות התולדות, האחרי כן, מה קורה כשמנקים את הזבל, כשמדברים על מה שהיה. אז שקעו פלחי אירוע מרכזיים, לעיתים נותרים רק השוליים – אך על פי מבט זה הם המעניינים מכל.

פרשת ויקרא היא פרשה קצת מוחצנת, בונה אירועים. פרשת צו היא פרשה מאוד פרוזאית ואנושית. היא מכירה כי בעת הורדת הזבל, הפנינים האמיתיות של החיים זוהרות.
שבת שלום!