הפרשה פותחת (ויקרא פרק ו') (ב) צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־ הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ: (ג) וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֘ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֪שׁ אֶת־ הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ: (ד) וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר: (ה) וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֪ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים: (ו)אֵ֗שׁ תָּמִ֪יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה:

מזכיר המדרש (ויקרא רבה פ"ז) למי שלא שם לב בפרשת ויקרא אין אהרון נזכר, רק 'בני אהרון' ואילו כאן – הפרשה פותחת באיזכור שמו של אהרון, "ר' מנאי דשאיב ור' יהושע דסיכנין בש'ם ר' לוי: מתחילת הספר ועד כן, כתיב "והקריבו בני אהרן" (ויקרא א', ה'), "ונתנו בני אהרן" (ויקרא א', ז'), "וערכו בני אהרן" (ויקרא א', ח'), "והקטירו בני אהרן" (ויקרא ג', ה').

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: 'רבונו של עולם, באר שנואה ומימיה חביבין, לעצים חלקתה כבוד בשביל בניהם, כדתנן 'כל העצים כשירין למערכה חוץ משל זית ומשל גפן', ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא – חייך שבתפילתך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפילין, "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו', ב').
מעשה העגל הסתיים, חלקו של אהרון במעשה לא התברר והנה שמו אינו מוזכר אלא רק 'בני אהרון'! מעין מחיית שמו של אהרון! על כך אומר המדרש, משה בקש ששם אחיו יוחזר וה' מחזיר את הצו לאהרון וכן לבניו!

ומהו הציווי בו מוזכר אהרון – עבודת הכהן בניקוי המזבח לאחר הקרבת קורבן העולה! זריקת האשפה בבגדי קודש!

ללמדך – אין עבודה המבזה את בעליה, הכהן המקריב הוא גם הכהן המפנה!

על כך אומר המדרש – 'קורבן העולה' מלמד שעלינו להקריב את מה שעולה, את 'הגאווה', את האגו, הנלווה לכל עבודת האדם!

ובהמשך הפרשה – ציווי נוסף, על 'תורת זבח השלמים' – קורבן תודה, והרי בפרשת ויקרא כל פרק ג' מוקדש לקורבן השלמים, מדוע יש לשוב וללמד את מעשה הקורבן?

נראה שפרשה זו מלמדת אותנו שעלינו להבין שיחד עם הזבח, הבשר, מובאת מנחה, ומנחה זו מורכבת מחלות מצות על חלות חמץ ובנוסף ייאמר "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:" (ויקרא ז', טו') אכילת הקורבן כולו ביום אחד אינה ריאלית לאדם אחד ולמשפחתו ועל כן מחייבת להזמין אורחים ובכך לבטא את הכרת התודה על הטוב שנפל בחלקו של המקריב!

קריאת הפרשות ויקרא וצו הכניסה אותנו לעולמם של הכהנים, מלאכת הקרבת הקורבנות, מלאכה שהיא רחוקה מאוד מעולמנו ברם בעקבות המדרש אנו מנסים להבין את הסמליות שבמלאכה זו, בדברים לעיל ניסנו להבין את המאבק בגאווה, בעבודה היכולה להיחשב כבזויה, כמו כן למדנו על החובה לצרף למשפחה הקרובה אורחים מזדמנים על מנת לסיים את אכילת הקורבן.

אך המדרש הבא מפתיע (ויקרא רבה צו פ"ט) 'כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות וההודאה אינה בטילה…', כלומר הקרבת הקורבנות הייתה רק שלב ראשון בהתפתחות העבודה הרוחנית. מה יהיה בעתיד ולמה יבוטלו הקורבנות?

מסביר ר' צדוק הכהן (פרי צדיק, פרשת מצורע א') "והיינו קרבנות יחיד, שהתורה לא תשתנה לעולם ויביאו קרבנות צבור, אך קרבנות הבאים על חטא כמו שדרשו במדרש (תנחומא צו) שכל הקרבנות באין על חטא, חטאת ואשם, ואף עולה באה על הרהור הלב, ולעתיד לבא שיבוער השאור שבעיסה ולא יהיה שום חטא יתבטל כל קרבנות יחיד לבד קרבן שלמים שהראשון שבהם תודה, והיה בא לתת הודאה על אשר ניצול משאור שבעיסה, וכן כל התפלות הוא על צורכי האדם שיחסר לו, ולעתיד שיהיה ה' אחד ושמו אחד ויהיה כלו הטוב והמטיב כדאיתא (פסחים נ.) אז יהיו כל התפלות בטלות רק תפלות ההודאה אינה בטילה שיודו לה' שנפטרו מעניני עולם הזה והבליו."

לעתיד לא יהיו חטאים, השאור שבעיסה לא ישפיע לרעה ולכן אין צורך בקורבנו על חטאים. אך קורבנות ציבור יוותרו. הסבר זה ממתן את המהפכה ואומר לא כל הקורבנות יתבטלו! חידושו של ר' צדוק הוא במתן הסבר לתוספת החלות חמץ ומצה לקורבן התודה! לטעמו, עצם הקרבת הקורבן מבטאת מאבק ביצר ובצורה סמלית על המקריב לברר, האם השאור שבעיסה מכתיב לו את התנהגותו. עד כמה האגו נלווה לאמירת התודה!

עיון במזמור לתודה מגלה חילוף במילה בין קרי וכתיב (תהילים ק') – "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה: דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ ולא/וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ: בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ: כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ":

המילה לא/לו מבטאת מתח, האם אומר המזמור מתכוון לומר, האל עשה אותי ואני שלו או האל עשה אותי ואיני שלו!

אומר ר' קלונימוס קאלמיש מפיאסצנה (דרך המלך, פסח תרפ"ז) זו עבודת האדם, על הבן 'שאינו יודע לשאול' נאמר 'את פתח לו' – עלינו ללמד את עצמינו לשאול ולברר מהי כוונתנו, לא או לו? העיקר בעת הכרת תודה הוא בבירור, האם אני מודה לעצמי על ש… או שאני מרכין ראשי ומודה ל…

רעיון זה יכול להבהיר את השאלה הראשונה שנשאל בליל הסדר ב'מה נשתנה הלילה הזה…

בשאלה הראשונה נשאל – מדוע אוכלים הלילה מצה בניגוד לשאר הלילות בהם אוכלים חמץ ומצה? כלומר השאלה מנסה להבהיר מה מיוחד באכילת המצה. בפשטות ניתן לענות, זה לחם העוני אותו אכלו אבותינו במצרים, כך גם ההסבר המופיע בגוף ההגדה, ברם מדוע אומרים: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה", האם זה נכון? הרי יכול אדם לאכול בכל יום חמץ ומצה אך לכאורה הוא אינו מחויב באכילת חמץ ומצה".

למדתי מאבי הסבר לשאלה זו, משמעות ליל הפסח בימי המקדש הרי הוא בהבאת הקורבן, קורבן הפסח, בו אנו מודים לה' על שהוציאנו ממצרים, אם כן הרי שקרבן פסח הוא "קרבן תודה", בעיון בפרשה שלנו נראה שקורבן תודה הנו הקורבן היחיד בו מביאים חלות מצות בצירוף חלות לחם חמץ. "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:" (ויקרא ז'יב' – יג')

בשאר קרבנות המקדש נאמר (ויקרא ב', יא') במפורש: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'".

כך יש להבין את שאלת "מה נשתנה", "בכל הלילות" – כאשר אנו מביאים קורבן תודה, הרי "אנו אוכלים חמץ ומצה", מדוע הלילה שאף הוא קורבן תודה עלינו להביא רק מצה?

והתשובה לשאלה זו, תסביר יפה את הקשר בין היציאה הפיזית בפסח ליציאה הרוחנית בעת מתן תורה, שהרי בקורבן שבועות נאמר (ויקרא כג', יז'): "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'."

כלומר, קורבן הביכורים בשבועות הוא כולו חמץ, אם כן "קורבן התודה" המובא בפסח מושלם בהקרבת הקורבן בשבועות, מודגש הקשר בין היציאה ממצרים לקבלת התורה על ידי הצירוף בקורבן התודה.

מכאן שלעתיד לבוא יתבטלו כל הקורבנות שהרי יהיה זה עולם ללא חטא, אך עדיין יישאר הצורך בבירור המוטיבציה לעשייה האנושית. לשם כך יש את 'קורבן התודה', לברר, האם המניע הוא חלילה האגו, הגאווה או שמרכינים אנו את ראשינו ופועלים בלב שלם לתיקון עולם ולתיקון האדם – בעשיית הטוב לשם הטוב!

הכרת התודה כמקשרת בין יציאת מצרים למתן תורה יקשר אותנו לפורים, על פי המדרש מעמד הר סיני היה בכפיה ואילו קבלת התורה מרצון הייתה בימי אסתר ומרדכי ככתוב "קִיְּמוּ וקבל וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:" (אסתר ט', כז') קימו את מה שכבר קיבלו!

ראינו לעיל שלעתיד לבוא כל הקורבנות יתבטלו פרק לקורבן תודה והנה נראה אמירה דומה לגבי פורים ויום כיפור – כל החגים יתבטלו חוץ מפורים ויום הכיפורים …

וזה לשון התלמוד הירושלמי מגילה פ"א – ר' יוחנן ורשב"ל, ר' יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת סיפרי תורה אינן עתידין ליבטל מה טעמא (דברים ה', יט') "קול גדול ולא יסף", ר' שמעון בן לקיש אמר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל, נאמר כאן "קול גדול ולא יסף", ונאמר להלן (אסתר ט' כח') "וזכרם לא יסוף מזרעם", הלכות (חבקוק ג', ו') "הליכות עולם לו"
ובמדרש משלי ט' נדרש על הפסוק (משלי ט', א' – ב') – "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה: טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּאַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ":

"אף ערכה שולחנה". שערכה לה שולחן בעולם הזה ולעולם הבא, שכל המועדים יהיו בטלין, וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם,שנאמר (אסתר ט', כח') "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". אף ימי הכפורים אינן בטלין לעולם, שנאמר (ויקרא טז', לד') "והיתה זאת לכם לחקת עולם".

כיצד נוכל להסביר שכל החגים – פסח, שבועות וסוכות יתבטלו ואילו פורים ויום כיפור לא יתבטלו? וברצוני להרחיב ולטעון שגם כל החגים שיבואו במהלך ההיסטוריה לאחר פורים אף הם לא יתבטלו, כלומר גם חנוכה וגם יום העצמאות לא יתבטלו.

כדי להסביר אמירה זו נעיין במשל של הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק על פורים)

משל לשני בני אדם שנצטוו להכיר אנשים בלילה. האחד הדליק נר והביט בפני האנשים לאור הנר בכדי להכיר את פניהם. לשני לא היה נר, ומכיוון שהיה מוכרח להכיר את האנשים, אימן את עצמו להכירם בטביעת קול.

נמצא שלכאורה הראשון בעזרת הנר מכיר טוב יותר את האנשים, הרי חוש הראיה יותר ברור מחוש השמיעה. אבל לעומת הראשון הרי השני סגל לעצמו כשרון חדש של הקשבה ושמיעה לקולות בני אדם, כשרון החסר לראשון בשל השימוש בנר.
בעלות השחר, אור השמש יפציע, הראשון יכבה את נרו שהרי מה יועיל לו הנר ביום, ונשאר כפי שהיה ואילו השני רכש כשרון של שמיעה והקשבה וכשרון זה ילווה אותו לתמיד.

הנמשל, חגי יציאת מצרים, פסח, שבועות וסוכות, מסמלים חגי ראיה, העם ראה את המאורעות והיה שותף סביל. ברם בעלות השחר-לעתיד, בבוא האור הגדול, הרי שאירועים אלו יתבטלו ואילו פורים, מכיל בחובו התנהגות שונה, בתחילת המגילה אסתר סבילה, הובאה אל הארמון על מנת להציל את העם בעתיד אך ישנו רגע בו היא נדרשת להחליט האם תיקח חלק פעיל או שתרד מהבמה. במגילה מתואר שמרדכי פונה לאסתר ואומר לה: באם לא תתערבי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך יאבדו…" אסתר מחליטה לשתף פעולה ולסכן את הקריירה שלה כמלכה, כלומר חג זה מבטא התנהגות שונה, אסתר מלמדת אותנו שיש לקחת חלק פעיל בעיצוב פני ההיסטוריה. כך גם בחנוכה וביום העצמאות, מתתיהו וכן בן גוריון היו צריכים לקבל החלטה לפעול וכך עשו. חגים אלה מבטאים את תכונת השמיעה והיא לא תאבד, לכן חגים אלו לא יתבטלו גם בעתיד.

נחדד את הרעיון בבירור השאלה – מה עשתה אסתר ומה כל כך מיוחד?

מרדכי פונה אל אסתר בדרישה לפנות אל המלך והיה זה בשל גזירת המן בחודש הראשון בשלושה עשר בו (אסתר ג', יב') לאחר משא ומתן אסתר מסכימה לפנות אל המלך ולסכן את חייה (יש לשים לב שאסתר מכהנת כמלכה – חמש שנים! כלומר היא נדרשת לוותר על מנעמי השלטון ולסכן את חייה) דרישתה של אסתר "וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי: "לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֫ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי: וַֽיַּעֲבֹ֖ר מָרְדֳּכָ֑י וַיַּ֕עַשׂ כְּכֹ֪ל אֲשֶׁר־צִוְּתָ֥ה עָלָ֖יו אֶסְתֵּֽר:" (אסתר ד')

מתי היה על העם לצום?

אומר המדרש (אסתר רבה ח', ז') – "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי", אמרה לו: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים" –

אלו הן יג' ויד' וטו' בניסן,
שלח לה: והרי בהם יום ראשון של פסח?
אמרה לו: זקן שבישראל למה הוא פסח!

מיד שמע מרדכי והודה לדבריה הה"ד (הדה הוא דכתיב – זה הוא הכתוב) "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר",תמן אמרין (שם אומרים): שהעביר יום טוב של פסח בתענית ועל אותה צרה."

המדרש יכול היה לומר שצום שלושת הימים היה מיד לאחר הפסח ואילו בליל הסדר שבאותה שנה ישבו ובכו ואמרו את ההגדה!
אך, לא כך מסביר המדרש – אסתר הבינה שעל ישראל להביע הזדהות עם סכנת השמד, עד כדי ביטול 'ביטוי החירות'! ואכן כך עשה מרדכי, עבר על הפסח וישב בתענית!

מכאן שהחלטת אסתר לגשת אל המלך, מבטאת נקודת מהפך! היוזמה והאחריות היא אנושית. ובכך נוכל להסביר את דברי המדרש – לעתיד לבוא כל החגים יתבטלו שהרי בנוסף על כך שהיו חגי ראיה, הם היו חגים בהם המהלך היה כולו בידי ה', האדם היה שותף סביל, אך מפורים ואילך האחריות עוברת לבני אדם – 'השמים שמים לה' והארץ לבני אדם'!

חגי יציאת מצרים בטאו של שלטון ה' ואילו החל מפורים, ההנהגה עברה לידי האדם. בפורים אסתר הובילה, בחנוכה מתתיהו ובניו הובילו וביום העצמאות הציונות החילונית הובילה!

מכאן שרעיון הפרשה על משמעות קרבן התודה ורעיון פורים המבטא הנהגה אנושית שזורים זה בזה ואמורים ללמד אותנו לקחת אחריות ולהתחיל להנהיג!

שבת זו נקראת 'שבת זכור' בשל חתימת הקריאה בתורה במפטיר (דברים כה' יז' – יט')

(יז) זָכ֕וֹר אֵ֪ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם: (יח) אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים: (יט) וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר ה' ־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח:

כך מפרש ר' שמשון רפאל הירש את הציווי "לא תשכח" – קריאה למבט פנימי, לחפש את העמלק החודר בך פנימה!
אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להדמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות.

אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם זרים.

אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות. ואתה עצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הנצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח" וכדי שלא תשכח, "זכור", מזמן לזמן חדש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו." (ר' שמשון רפאל הירש כתב את דבריו בגרמניה בין השנים 1867-1878)

שבת שלום ופורים שמח!