פרשת קדושים פותחת במילים "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם".
הרבה עסקו בשאלת הקדושה. נכתבו ספרים בעמים שונים ובישראל.
ואולם במבט בפשט הפסוקים הבאים בעקבות הפתיחה, אנו מוצאים כי הקדושה היא על פי רוב בחלקים הארציים של החיים: השארת פאה בקצה השדה לעני ולגר, איסור הלנת שכר, הצבת מכשול לפני עיוור, ועוד.
שיאה של הפרשה באה לביטוי בפסוקים הבאים:

"לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.
לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה" (ויקרא י"ט, ט"ז-י"ח).

ניתן לקרוא את הפסוקים בחוט מחבר, שיש קשר בין כל האיסורים שהם: רכילות, עמידה על דם חבר, שנאה שבלב, נקימה ונטירה, לשתי המצוות החיוביות: תוכחה, ואהבת לרעך כמוך.
אני מבקש להתעכב על הקשר בין תוכחה לאהבה.

חז"ל חברו בין הפסוקים והמושגים ואמרו: כל אהבה שאין עמה תוכחה, אינה אהבה (בראשית רבה נד/ג).
תוכחה היא אותה פעולה המתבוננת באהוב, ומשמשת לו מראה. לא לחינם העיניים שלנו רואות כל דבר, חוץ מאת עצמינו. תוכחה עשויה להביא אדם לגדילה חדשה. זהו אחד התפקידים האמיתיים של חבר. אוהב.
אני שומע כאן דרישה לאינטימיות גבוהה. יכולת ללכת אל הלא נודע, לגעת בהרגלי יסוד, להאמין שזה בטוח להשתנות – כל אלה יוצרים מפגש חדש של אדם עם עצמו. ובהקשר של שניים – הרי זו אהבה. אהבה המתחדשת לה באמצעות התוכחה.

חז"ל, בכמה מקומות, היו מאוד סקפטיים ביחס ליכולת לקיים מצוות תוכחה:
א"ר טרפון: תמהני אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה.
אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך – אמר לו טול קורה מבין עיניך.
אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח.
אמר רבי עקיבא: תמהני אם יש בדור הזה הראוי להוכיח [מדרש ספרי יט-י]

ואכן, כל כך הרבה תוכחות, לשונות של ביקורת – אינן מצליחות. וכך יש בעולם כל כך הרבה מערכות יחסים, מיואשות תוכחה. הורים שרק מחזקים את הילדים. זוגות שיש ביניהם דיבור חלקי, או שתיקות אינסופיות.
הרבה נהרות איתן ההופכים לאיטם לנהר אכזב.

היה זה הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, שהחזיר מעט תקווה לתוכחה.
התוכחה, להבנתו, קשורה בנוכחות, הן בשפה והן בנפש פנימה. בהזדהות. ולא בניצחון.
"רק אם ידע מאותו חטא עליו מוכיח, יכול להוכיח את חברו". רק מי שהיה שם, מזדהה עם המצב, היצר, הכאב – רק הוא ראוי להוכיח. תוכחה הבאה ממרחק, מניכור, אפילו מצדיקות גבוהה – לעולם לא תפגוש. תצלח.
אפשר להוכיח רק ממקום של נוכחות, ואינטימיות.
זה קשה. עבודה גדולה של אדם על מידותיו. מניעיו. אך עבודה ראויה.
ומה עם המוכח? באיזה עמדה ראוי לו למוכח להיות?

"הוא היה אומר: יש לך חברים, מקצתן מוכיחין אותך ומקצתן משבחין אותך, אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך, מפני שמוכיחך מביאך לחיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם". [אבות דרבי נתן כט:]
עולם הבא, להבנתי, אינו עולם מחוץ לעולמנו, אחרי מותנו. בשפה של ספר הזוהר עולם הבא הוא העולם הבא לקראתנו. בעולמנו אנו. המקום אליו אנו עשויים לגדול. ואהבת התוכחה באה ממקום של רצון עז לצאת מעולמנו, הצר, המוכר. לא תמיד המוכיח יודע את האמנות של התוכחה. אך לפי המדרש הנ"ל, המוכח יכול לסייע. אם הוא פותח ליבו, באמת לשינוי. להודאה בטעות. כאורח חיים. כמצב נפשי בסיסי. שלא מעניין אותו להיות צודק. להיתקע בעולם הזה במובן הקבוע, האכזב.

כדברי יהודה עמיחי:
…המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש…

וכמו שהעני חייב לתת צדקה, גם המוכח, נדרש לתנועה. להקשבה טובה, מעבר ליכולת המוכיח להיות אמן התוכחה. זה כוחה של אהבה. שכל הצדדים נמצאים בתנועה לקראת הלא נודע.
ומה זה קשור ל-'קדושים תהיו'? כי הקדושה לוקחת האדם מעבר לעצמו. אך לא רק מובן האנכי, הטרנסנדנטי-רוחני. אלא, בסוגיא שלנו אל עבר הזולת.

ראיית הפלא, ההפתעה של התנועה בפנים של הזולת, החבר, האהוב. וכך תוכחה יכולה להביא לידי אהבה. הקו הופך לעגול. לחיים.

שבת שלום!