השבת הקודמת לחג הפסח נקראת שבת הגדול. בספרות המנהגים מוזכרים טעמים רבים לשם זה. העיקריים שבהם – על שם ההתרחשויות ה'גדולות' שהיו לפי המסורת ביום זה. בשנת יציאת מצרים חלה השבת בעשירי בניסן, וזהו היום בו נצטוו בני ישראל לקחת להם שה כדי להקריבו בליל הפסח. הקרבה זו נתפסה כמבחן לאמונה הכופרת בקודשי מצרים ואף מתריסה נגדם, שכן השה היה חיה מקודשת במצרים, והנה בני ישראל בחרו את הבחירה הנכונה, והמצרים לא פגעו בהם.
מעניין שדווקא השבת נבחרה לביצוע מצווה זו. אמנם כרגע ישראל אינם מחויבים במצוות אבל מושג השבת קיים מאז שבת אלהים מכל מלאכתו ביום השביעי, ואחד מאיסורי השבת הוא הוצאה מרשות לרשות. אינני מתייחס כרגע למישור הטכני של הדברים אלא למהותי. שבת היא יום מנוחה קוסמי. היא אמירה על טובו ומלאותו של העולם בבחינת "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א) הוצאה מרשות לרשות מקפלת אמירה שהדברים אינם במקומם הנכון, ויש להזיזם אנה ואנה. על כן אסורה הוצאה מרשות לרשות בשבת,אם כן, מדוע צוו ישראל על לקיחת השה בשבת ?

ויש לומר כך – השבת מעידה על אלהים הבורא וכמו שנאמר –
וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: (שמות פרק ל"א)

אף לקיחת השה על ידי ישראל היא עדות לאמונתם באלהים – לא אלהים בורא שמים וארץ כי אם אלהי האבות המבטיח גאולה לבנים, כאמור לעיל –
לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (שמות ג)

במובן זה, לקיחת השה היא שבת – בה הם שובתים מעבדותם, משעבודם לאדוניהם המצרים, הן שעבוד חיצוני המתבטא במשמעת ובפחד, הן שעבוד פנימי המתבטא בקבלת עולם האמונות של האדון.
ומכאן עולה מושג אחר ביחס לשבת בכלל- שבת פעילה. זוהי שבת במובן של הפסקת מה שהיה קודם אבל אינה שבת במובן זה שהיא דורשת עשיה, ובמובן זה שהיא לוקחת אותנו לעולם אחר, ללא כוונה לשוב לאותו עולם ביציאתה.
ויש לומר עוד שבשבת מעין זו הוצאה מרשות לרשות אינה איסור אלא מצווה. הרי יהיה מאוד לא נכון לומר שמפת השליטה והשייכות בעולם, הקובעת מי ברשות מי, היא רצויה וראויה. ישראל ברשות פרעה כעת והם אמורים להיגאל – לצאת מרשותו לרשות אלהים, על כן ההדגשה היתירה על ההוצאה והלקיחה גם בפרשת השה – "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמות י"ג) הכתוב הדגיש את ההוצאה והלקיחה ולא הסתפק בדרישה ששה יהיה מצוי בידיהם. ובפרשנותם לפסוק מדגישים חז"ל : משכו ידיכם מעבודה זרה והדבקו במצוות (מכילתא דר' ישמעאל , פרשת בא,ה')
ובמובן זה חג הפסח הוא חג דינמי, אקטיבי, אנו פוסחים בו על מיצרי המציאות העכשווית בדרכנו אל הארץ הנכספת, ליל הסדר הראשון נחגג בדריכות לקראת תנועה –
וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה' (שמות י"ב)

וגם הלילות הבאים לא אמורים להיות קפואים על שמריהם. ואכן הנקודה בליל הסדר בה נראה שמשהו דינמי מתרחש בתכנים וגם בסדרי הישיבה והדיבור הוא הרגע בו המסובים מרימים את כוסותיהם וקוראים לאלהים לתקן מה שעוד אינו מתוקן במציאות –
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ: כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ: (תהלים ע"ט)

אינני סבור שפסוקים אלו מעידים על שנאת זרים עקרונית. לא מדובר בהם על נקמה בגויים אלא באלו ש"לא ידעוך" ומשמעות אי-הידיעה הזו מתבארת בסמוך – "כי אכל את יעקב" מדובר במי שאין בו יראת אלהים אנושית בסיסית, ומתוך כך הוא מגיע למעשי אכזריות שלוחי רסן. כאן, במקום הזה, אנו מעידים שליל הפסח אינו רק הודאה על הטוב אלא מגלם שאיפה להמשך תהליך הגאולה ותיקון העולם. וכך שנה שנה אנו שרים בסיומו של ליל הסדר – לשנה הבאה בירושלים הבנויה, אבל לא עתה, כי עוד לא נבנתה ירושלים, כלומר עולם התיקון המלא.
והנה, לא מקרה הוא שאמירת "שפוך חמתך" היא הרגע בו אליהו הנביא נכנס לתמונה. מי כאליהו מגלם בכל הווייתו התקוממות על הרע וחתירה לעולם מתוקן, אמיתי. ואכן ההפטרה לשבת הגדול נחתמת בהופעתו של אליהו –
כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ …זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא (מלאכי ג)

בפסוקים אלו – פסוקיו האחרונים של ספר הנבואה האחרון במקרא – מוקבל אליהו למשה. משה שם קץ לשעבוד מצרים ולעולם ללא תורת ה'. אליהו יבשר את בואו של אלהים לשים קץ לעולם הרשע.
בשבת הגדול שלפני הפסח אנו חוגגים את השבתת העולם הפגום, בדרך לבניית עולם חדש ומתוקן.