וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא ט"ז) – פרשת אחרי מות– קדושים

דבורה בושרי

פרשת אחרי מות – הנפתחת בהזכרת מות שני בני אהרן – עוסקת בשני עניינים עיקריים הנראים שונים מאוד זה מזה: האחד, עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, והשני – איסורי עריות.

אפשר להבין מדוע מוזכרים שני בני אהרן לפני תיאורי עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: הלא למעשה הזכרתם משמשת (כך רש"י ואחרים) כדי להזהיר את הכוהנים שיקשיבו היטב, כדי שלא ימותו שוב בהתעסקם עם הקודש. אבל מדוע דווקא כאן מגיעים מיד אחר כך כל איסורי העריות?

עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים היא עבודה גופנית מאוד. "ביום הכיפורים" אומר הרב שלמה קרליבך "הכול הלך כל כך מהר: הכהן הגדול הוא היה חייב לטבול במקווה חמש פעמים, להחליף בגדים מבגדי זהב' לבגדי לבן' ולהפך… במהירות של שניות." הראש כמעט שלא השתתף בעשייה הזו. רק הגוף המתרוצץ ממקום למקום, המתעסק בעצמו – בבגדיו, בטהרתו: העושה במלאכה.

בהקשר זה ובהקשרים אחרים מדבר הרב קרליבך על גדולתו הרוחנית של הגוף. תמיד חושבים שהנפש גבוהה מן הגוף, הוא אומר. אבל הגוף הוא הגבוה מהנפש. הנפש טהורה כל כך, שכל פגם קטן מבהיל אותה, מטרף אותה מפחד. הגוף יודע: למחלות, לפצעים, יש מזור. עכשיו משהו פצוע? אחר כך יבריא. לכן רק הגוף יכול ללמד את הנפש שיש תשובה בעולם. הנפש נבהלת מהטעויות והחטאים, נדמה לה שאין לפגמים תקנה. הגוף הוא המלמד אותה: אפשר לתקן, אפשר להבריא. כמה חשוב לזכור זאת כשרוצים כפרה.

גם את עבודת בחירת השעירים – אחד לה' ואחד לעזאזל – רואה הרב קרליבך באופן הזה. הכהן הגדול בוחר בין השעירים על ידי גורל. המשנה מתארת זאת כך: "טרף בקלפי והעלה שני גורלות אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל" (משנה יומא, פרק ד'). וכך אומר הרב קרליבך:

"אילו הייתי שואל כל אחד מכם 'מה הדבר הכי גבוה שבך?' הייתם בוודאי עונים 'הראש שלי', נכון? אבל אתם טועים. הידיים שלכם מגיעות הרבה יותר גבוה מהראש שלכם. הכהן הגדול לא היה יכול לקבוע עם הראש שלו איזה מן השעירים שייך לבית המקדש ואיזה למדבר. רק עם הידיים שלו!"

כדי שהידיים שלנו, המעשים שלנו, יהיו שמורים, ממשיך הרב קרליבך ואומר, "אנחנו צריכים להיות מקושרים ל'למעלה' שלנו, לחלק שלנו שהוא בבחינת 'גורל', לא ברמה של הבנה, אלא ברמה של 'למעלה' מהכל." ואכן, ביום הכיפורים היה הכהן הגדול "ממש למעלה מעצמו: הוא לא היה רשאי לישון בלילה, וכל עבודתו היתה 'בטירוף', מעבר לחושים שלו."

לא תמיד הראש הוא שיכול לעזור לנו להבחין באמת בין הטוב ובין הרע. צריך להשתדל בכל מאודנו להיות מקושרים למשהו שהוא "למעלה" מעצמנו, כדי לשמור את מעשינו שיהיו לטוב. אולי משום כך, מכל המילים – תשובה, מחילה, תפילה, נבחרה דווקא המילה "כפרה" לצורך עבודת התיקון הגדולה של הכהן הגדול. למילה "לכפר" פירוש גופני פשוט: לכסות, לשים משהו מלמעלה. הכהן הגדול מניח את שתי ידיו על ראש הקרבן וכולנו יכולים להיזכר: לפעמים הידיים העושות הן גבוהות גם מהראש החושב.

במות שני בני אהרן אפשר לראות את המתח בין קדושה ערטילאית לבין קדושת הגוף. רבים הפרשנים, מהמדרשים המוקדמים, ועד למדרשי זוהר וחסידות אחריהם, הרואים את מות שני בני אהרן כתוצאה של היותם בלא אישה וילדים. בבואם אל הקודש – לא היה להם גוף שיגן עליהם. כך מתאר זאת האיש ביצר, – "שלא היה להם קיום חזק בעולם הזה ובהגיעם למקור נתבטלו, וכגון שמצאנו בעולמות שנחרבו [לפני בריאת העולם], שלקחו אור גדול מכפי הכלי". ("בית יעקב" על אחרי מות).

בניגוד למה שאולי היינו יכולים לחשוב – ככל שמתרחקים מחיים גופניים, כך קשה יותר לנשמה להכיל אור.

בני אהרן מוזכרים, אם כן, לפני פרשה זו של הלכות יום הכיפורים, לא רק כדי להזהיר את הכוהנים לבל יטעו כמותם וימותו, אלא גם כדי להזכיר שאולי בלא קשר קונקרטי של האדם עם גופו, קשר שהוא תוצאה של קשר גופני עם גוף של אחרים – בלא קשר כזה אין בכלל כפרה. "כל מי שאין לו אישה שרוי… בלא כפרה", אומר מדרש קהלת רבה. ועל בני אהרן נאמר שמתו "על ידי שלא היו להם בנים… ועל ידי שלא היה להם נשים, דכתיב: וכפר בעדו ובעד ביתו. " (ויקרא רבה כ').

הכהן הגדול חייב לכפר בעדו, ו"בעד ביתו" (ויקרא ט"ז:ו', י"ז)– שהיא אישתו. אסור לו, לכהן הגדול, להיות בלא אישה.

והנה מיד באותה פרשה, מגיעות גם ההזהרות על אותו עניין עצמו. נכון, חשוב לתת לגוף מקום, אין עבודה רוחנית שאין בה ממד גופני, והאדם הנכון לעשות זאת הוא מי שיש לו קשר גופני עם אחרים, אישה ובנים – אבל—כאן מגיעה פרשת איסורי העריות. התורה מונה את כל סוגי הקרבה המשפחתית האפשריים, את כל אותם האנשים אשר גופם קרוב, כמעט קרוב מדי לשלנו – והם אסורים עלינו במגע.

זה המתח העומד בעומק הניסיון לחיות חיים של קדושה: המתח בין קדושת הגוף לאפשרות סיאובו. רק אחרי דיון מעמיק במתח הזה, רק אחרי התמודדות עם היותי "בעל גוף" – אפשר לעבור לכל המצוות היפהפיות, אך המופשטות משהו, של פרשת "קדושים", המגיעה מיד אחרי פרשת אחרי מות.

הכלל הגדול של פרשת קדושים, שהוא, לדעת רבי עקיבא, הכלל הגדול של התורה כולה, הוא "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט:י"ח). "אם תתבונן די זמן במישהו", אומרת אחת הדמויות בסרט הכי טוב שיש – "תראה את האנושיות שבו". אין מצווה קשה ממצוות ואהבת לרעך כמוך. יש פרשנים הסבורים שאפשר יהיה לקיימה רק לעתיד לבוא. אולי נוכל להיעזר, בניסיוננו לקיים את המצווה הזו – דווקא בהתבוננות בגופם של אחרים. ממש בגופם. בגוף זולתנו אפשר לראות עד כמה כולנו דומים. את זה שהאדם נברא בצלם אלוהים לא תמיד אפשר לזכור ולא תמיד אפשר להבין – אבל אולי מהכרה בדמיון בין צלם זולתנו לצלמנו שלנו ממש, נזכה לחמול חמלה אמיתית על רעינו.