פרשיות תזריע ומצורע עומדות במרכזו של ספר ויקרא ועוסקות שתיהן בטומאה וטהרה. פרק טו החותם את פרשת מצורע עוסק כולו בטומאה הנגרמת מהפרשות מאברי המין – זיבה, נידה, ו'איש אשר תצא ממנו שכבת זרע'. התורה איננה מפרשת מה יסודן של טומאות אלה, ואולם כמו לגבי טומאות אחרות אין כאן תפישה של חטא הגורר טומאה, אלא אולי התפישה המשותפת כמעט לכל החברות העתיקות שיש ניגוד בין פעילות מינית לבין הקודש. דבר זה מתברר מן הפסוק העומד במרכזו של הפרק (פסוק יח) – 'ואשה אשר ישכב איש אתה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב'. אין כאן כל חטא שיש לכפר עליו, אלא צורך ברחצה ובהיטהרות. הפסוקים האחרונים חוזרים ומבהירים את המרחק בין הטומאה לבין הקודש. "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם. זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה" (פסוקים לא – לג).
חובה על האדם להיטהר מטומאתו, שכן אדם הנשאר טמא מטמא את הקודש.
מקום נכבד בפרק תופשת טומאתן של הנידות והזבות. מה מקומה של הנידה?
האם היא מורחקת מן המחנה או נשארת בביתה*? בידודה של הנידה ואף הרחקתה מן הבית מוכרים לנו מתרבויות אחדות וניתן למצוא לה יסוד במקורות יהודיים כיתתיים ובמקורות הלכתיים מאוחרים. ואולם, הפסוקים בתורה מצביעים בפשטות על כך שהנידה נשארת בביתה. מאלפת במיוחד ההשוואה למצורע עליו נאמר: 'והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.' (ויקרא, יג, מה-מו). הנידה מטמאה את הנוגע בה ואת מה שהיא יושבת או שוכבת עליו, אך לא נאמר דבר על יציאתה אל מחוץ למחנה.
מגמה זו מתחזקת ומתחדדת בדעתו של רבי עקיבא בספרא (המדרש התנאי לספר ויקרא).
המדרש דורש את הפסוק האחרון של הפרשה, את המילים "והדוה בנידתה".
ספרא מצורע – פרשת זבים פרשה ה

(יב) "והדוה בנידתה" זקנים הראשונים היו אומרים תהיה בנידתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים.
עד שבא רבי עקיבא ולמד נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה, הא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתבוא במים.
על פי המדרש ** זקנים הראשונים פירשו את הפסוק כאיסור לנידה להתייפות ולהתקשט בימי נידתה עד שתיטהר. רבי עקיבא שולל את פירושם של הזקנים הראשונים, שכן פירוש זה עלול להוביל לאיבה בין הבעל לאשתו ולגירושין. הוא צריך לתת למילים 'והדוה בנידתה' פירוש אחר. על פי רבי עקיבא יש ללמוד מכאן שעל הנידה לטבול במים כדי להיטהר. דבר שלא נאמר במפורש בפסוקים (נאמר אך ורק שהנידה טמאה שבעה ימים).
רבי עקיבא מלמד אפוא שאין להרחיק את הנידה מן הבית, וראוי לה שתתקשט ותתיפה כדרכה בימים רגילים, כדי לשמור על שלמותו.

* ראו על כך בהרחבה בפירושו של מילגרום.
** לניתוח מלא של מדרש זה ראו: מ' הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, ירושלים תשנ"ז עמ' 16 – 17. הלברטל מביא את המדרש הזה כדוגמא מובהקת לשיקולים ערכיים בפרשנות הפסוקים.