אל תיכנס עם חמץ לחדר, אוטוטו פסח..' (בית יהודי ממוצע, אי שם באזור ט"ו בשבט)

ידוע שההכנות לליל הסדר, מתחילות זמן רב לפניו.
שלושים יום קודם לחג, דורשין ועושין בהלכות החג.
מנקים את הבית, ממרקים כל פינה. חושפים לאור הרבה דברים שכל השנה החבאנו בחשך,
מנערים אבק מעל ספרים, תמונות ורגשות, ומחפשים בחרכים בכיסים ובלב חמץ על כל סוגיו השונים.
מלבד כל ההתעסקות בבית, גם בבית הכנסת מתחילים להתכונן.
החודש כולו באווירת חג, תפילת תחנון כבר לא נאמרת – וגם קריאות התורה מכינות אותנו
לתכנים של הימים שיבואו.

החדש הזה לכם

שתי שבתות הובילו אותנו אל פסח. שבת החדש, בה קראנו על מצוות ההתחדשות בזמן,
ושבת הגדול, שבמרכזה ההפטרה מספר מלאכי, המבשרת על בוא "יום ה' הגדול".
הצירוף של שניהם מציע מתכון חדש להתחדשות.

לרוב אנחנו מברכים מישהו שיתחדש, כשהוא קונה משהו חדש.
ברכה יפהפיה כשלעצמה.
הבגד, או התכשיט, הספר או הרהיט החדש שנכסנו הביתה, אמורים לעורר גם בנו התחדשות,
ובזה אנחנו מברכים איש את רעהו – תתחדש. אתה עצמך – תהיה בזכות מה שקנית – אדם אחר.

לצד זה, לקראת פסח – מובאת גם דרך אחרת. בהפטרה של שבת הגדול – מופיעים הפסוקים הבאים:

י הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי.

בפסוקים מתואר התהליך, שהתורה קוראת לו 'ביעור מעשרות'.
פעמיים כל שבע שנים – ממש בפסח, היו עושים 'ניקוי בתים'. הוצאה החוצה של כל מה שהייתי צריך לתת ולא נתתי.
מעשר ראשון שאני חייב לזה, כספים של מעשר עני, שיושבים אצלי כבר שנתיים וכל יום אני מתכוון לתת…
דברים שכבר הספיקו אצלנו להחמיץ.
עוד לא נמצא פסק ההלכה, שיאמר, שחולצה שיושבת אצלנו בארון שנתיים, ולא לבשנו, וכנראה לא נלבש – היא חמץ.

עד שפסיקה כזאת תגיע, אפשר כבר להתחיל להיות רגישים לזה.
מה שנמצא אצלנו בלי שום שימוש – זה החמצה שלנו על המשאבים המיותרים, ושל מישהו אחר, שאותו זה יכול לשרת.
ממילא, ההפטרה הזאת מתארת דרך אחרת להתחדשות. לא בקנייה, לא בצבירת רכוש – אלא בחלוקה שלו, ובנתינה.
המקום, המחשבות והאנרגיה שכל אלה החזיקו בביתנו ובליבנו – יתפנו לדברים חדשים.
אם ראיתם מישהו יוצא מהבית, כששני שקים מלאים בגדים בידו – אפשר להסתכל בחיוך – ולומר מכל הלב – תתחדש.

קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך.

"בקר אחד התעוררנו,
ולפתע ידענו אביב…" (אריאנה הרן)

אנחנו לא מתחדשים לבד – הכול פורח בחוץ, עולם שלם שמתחדש.
יא כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. יב הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. יג הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ; קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי-לָךְ.
אם כולם הולכים – תלכי גם את. כך אומר הדוד לאהובתו.
אם התאנה והגפן מתחדשות, והניצנים פוקחים עיניים חדשות לעולם – גם אנחנו מצווים להיות בתנועה – לא לקפוא אל שמרינו, לא להחמיץ – ללכת, כי כולם הולכים…
אלה הימים שבהם נטוע חג ההתחדשות שלנו. אי אפשר להיות אדיש לעולם סביבך, ועולם שלם שמתחדש קורא גם לנו להתחדש כמותו.

הרעיון הזה, שקושר את מה שעובר עלינו, לטבע שסביבנו – מופיע גם בתוך ההגדה עצמה.
במרכז ההגדה, אנחנו מספרים סיפור, על אלה שסיפרו את הסיפור

"מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה
ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק,
והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה
עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם:
רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית…"

בקר אחד התעוררנו
ופשוט ידענו – אביב

תופפו סנדלי הילדים בחוצות
שרוהו הכבסים המתייבשים ברוח הקלילה
אמרוהו פרחי השזיף המלבלב ממול.

בקר אחד התעוררנו ותמהנו – כבר אביב?
ואנו,
המתלבטים בין העונות המתחלפות,
איש לא שאל אותנו אם עינינו נכונות לקדם את זיוה המשכר של השמש,
אם לבנו פתוח
לאהבות חדשות,
אם יש בנו הכוח לקלוט את כל השפע הזה
הניתך עלינו פתאום.

פשוט,
בקר אחד התעוררנו
והנה – אביב.
['אביב' – אריאנה הרן]

יושבים רבי עקיבא וחבריו, בלילה, מכל המובנים, חושך מסביב, ותקופה חשוכה לעם ישראל.
הבית חרב, השלטון הרומאי מקשה את ידו – והקושי, יחד עם הרצון לפרוק עול, נמצאים בחלל האוויר.

נדמה שהשאלה שמטרידה אותם – היא היכולת לדבר על גאולה, במצב של גלות, של 'לילה' או בניסוח שלקוח ממסכת ברכות:
"האם מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת או שלא מזכירין?"

רבי אלעזר בן עזריה פוסק שמזכירין. שגם בחושך מותר לחלום על האור.
התלמידים שמחכים בחוץ – הולכים שלב אחד הלאה – דוחקים מלמטה וקוראים בקול גדול:
רבותינו, הגיע זמן קרית שמע של שחרית.."
הלילה חלף, וכבר האיר היום – וגם אנחנו נדרשים למהפך הזה מתוכנו.
אולי חלק ממהלך הגאולה, הוא זה שהתלמידים יודעים לזהות את האור בקצה המנהרה,
עוד בטרם זיהו זאת רבותיהם.

* *

חוויות מאפיית מצות.

כל שנה זה נוגע. משהו בחוויה הזאת, של אפיית המצות – זה פשוט פסח.
הזמן המוגדר – ההספק שיכול להיות בשמונה עשרה דקות. הדחיפה לעשות מהר, התרוממות הרוח, הסכנה שנחמיץ, אם עברה שניה אחת מיותרת…
השנה זה היה בשולחן של הלישה.
הסבירו לנו – שכל חתיכת בצק קטנה צריכה טיפול רצוף, אחרת היא עלולה להחמיץ.
מצאנו את עצמנו שני אנשים, עומדים ליד השולחן, עם שמונה חתיכות בצק שמחכות,
ובכל כמה שניות עוברים במגע יד, או לחיצה על גוש בצק, עד שיגיעו אנשים נוספים לרדד.
וחשבתי כמה יפה, וכמה קשור – שהרי זה החג שבמרכזו חינוך ילדים.
וגם שם –
הטיפול הרצוף שנדרש, מגע קל של היד, לחיצה או ליטוף כל כמה שניות – שלא יחמיצו…

* *

דלתות מסתובבות..

דלתות נפתחות ונסגרות במהלך ליל הסדר, ההזמנה לעניים מלווה בפתיחת דלת, וגם אליהו הנביא יוצא ובא…
יפה לחשוב על מהלך אלפי השנים. על תחילת היציאה לחרות, שלוותה בהגפת דלתות, ועל המקום של החירות השלמה, שבו דלתך כבר יכולה להיות פתוחה.
מנהג יפה של פתיחת הדלתות, הלב והכיס – מתקיים לפני חג הפסח.
וכך מתאר אותנו – הרב אליהו כי טוב, בספר התודעה:

"מנהג בכל ישראל שבימים הראשונים של ניסן גובים "מעות חטין" מכל בני העיר כפי אשר תשיג ידם, וקונים במעות אלה חטים לפסח ומחלקים לעניי העיר איש איש כפי צרכיו לפסח. וכן נותנים לו שאר צרכי החג ביין בשר ודגים, או נותנים להם מעות והם קונים צרכיהם בעצמם. ונהגו מנהג זה לפני הפסח לא משום מצוות צדקה, שהרי מצוה זו נוהגת בכל השנה כמו בפסח, אלא משום חרות נהגו בו. שאפילו כבר קיים אדם מצות צדקה כהלכתה, אין הוא מרגיש חרות בנפשו אם הוא יודע שבסמוך לו נמצאים רעבים שאין להם מה יאכלו…" (ספר התודעה, אליהו כי טוב).

ואם נזכה באמת שישבו כולם, ויזכו להסב אל הסדר בשמחה ובחרות מרב כל נוכל לומר בפה מלא:
'השתא – בני חורין'.

חג שמח,
דני.