ויקרא ט',א' – י"א,ט"ז

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:(ויקרא,ט,כ-י,ו)

הפרשה מספרת את ספור היום השמיני לחנוכת המשכן. זהו ספור רב עוצמה ומזעזע בפשוטו ובמדרשו.

כשלמדנו את פרשת הציווי להקמת המשכן ואת ההבטחה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' תהינו כיצד אוהל מעשה ידי-אדם יכיל את האל בורא העולם אולם בסוף ספר שמות, משהוקם המשכן נאמר –

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:" (שמות מ,לד-לה)

ומכאן שהאל לא התחשב בהבנותינו התיאולוגיות ובחר להופיע שם. עתה מצווה ה' על הפעלת המשכן. המשכן לא אמור להיות מקום פסיבי לגילוי ה' אלא מקום מפגש אינטראקטיבי פעיל בין ה' לעובדיו. הם מביאים לו קורבנות והוא מופיע באש ובענן. הוויה מתרקמת סביב פעילות זו – המקדש נמלא באנשים הבאים להודות לה', להתחנן לפניו שימלא משאלותיהם או לבקש סליחתו. ובעוד אנשים אלו עומדים מחוץ למקדש, משרתי המקדש ועובדיו, הלויים והכהנים סובבים בתוכו. יש בהם הנכנסים אל מזבח העולה, יש הנכנסים אל הקודש פנימה, ויש הנכנס אל קודש הקודשים. אולם המערכת עדיין לא פועלת. צריך להתניע אותה. פרשה זו מתארת תהליך התנעה בן שמונה ימים. שיאו של התהליך הוא בירידת אש ה' על המזבח, המבטאת את היענותו לעובדיו. והנה, משיורדת האש והתרוממות הרוח מגיעה לשיאה קורה משהו נורא.שני בניו הגדולים של אהרון נכנסים אל הקודש בניגוד להוראות ובידיהם מחתות קטורת, כשהם מזמינים את אש ה' שתרד ותאכל את הקטורת. האש אכן יורדת אבל אוכלת את בני אהרון. המפגש בין האדם לאל – נכשל. האינטראקציה הולידה מוות. אש ההתגלות הפכה לאש מכלה . מדוע ?

מתבקשת הקבלה למעמד קבלת התורה בסיני. גם שם הופיע ה' באש ובענן. גם שם נתחמו קווים שאין לעוברם ונאמר 'כל הנוגע בהר מות יומת'. כאן אכן עברו נדב ואביהוא את התחום המותר – ומתו. דומה כי חוסר האפשרות העקרונית להופעת ה' בעולם שאיכשהו טושטשה מתבטאת במלוא עוצמתה עם החריגה הקטנה ביותר מכללי הטקס. משרתי המשכן מטפלים בחומרים מסוכנים.

המדרש מעלה כמה הסברים למעשה של בני אהרון. בחרתי בשתי אפשרויות קיצוניות –

1. באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא, ויש אומרים מסיני נטלו להם, שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחילה הן באים אחריהם וכל ישראל אחריהם אמר לו נדב לאביהוא עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל, אמר הקדוש ברוך הוא נראה מי קובר את מי הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל.

2. היה אהרן עומד ותוהא אומר אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני, נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר לו, אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה, באדם גדול אני מקדשו. הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש, כיון ששמע אהרן כך צדק עליו את הדין שתק שנ' וידום אהרן (ספרא , פרשת שמיני, א)

לפי הפירוש הראשון אצה הדרך לבני אהרון. הם שזכו לצעוד אחרי אהרון ומשה ושמן הסתם היו מנהיגים בפוטנציה לא יכלו להמתין לבוא שעתם וכבר עתה עשו מעשה של פריצה קדימה. המגע עם העוצמה האלהית הגנוזה במקדש סחרר את ראשם והביא אותם ל'טריפ' אישי. אולם לפי הפירוש השני השניים זוכים בהלה של מתים על קידוש ה', הם מתו בשל שאיפתם לדבוק בה' ויהי מה. גם כאן הקודש מסחרר את ראשי המתקרבים אליו. הוא שואב אותם אליו פנימה תוך שכחת קווי התיחום או אולי – תוך העדפת המוות עם האל על פני החיים מחוץ לו. התלמוד מספר על ארבעה חכמים ש'נכנסו לפרדס' כלומר – זכו לקרבה מיסטית אל ה'. גורלותיהם שונים היו –

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא.. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר [תהלים קט"ז] יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר [משלי כ"ה] דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום" (תלמוד בבלי, חגיגה ,דף י"ד, ע"ב)

מתוך הארבעה , בן עזאי מזכיר את נדב ואביהוא. הוא זה שהעדיף את המוות עם ה' על החיים בלעדיו והפסוק שנדרש עליו מתאר את חביבותו של המוות על חסידי האל.

בספר תהלים מתאר דוד חווית דבקות בה'. גם היא חוויה של כמיהה, גם בה מופיעים מוטיבים מקדשיים – ראיה בקודש, חלב ודשן, אולם המגע עם האל מעניק לדוד תחושת קיום וחיים. זוהי תגובה לדרכם של בני אהרון – חיים עם ה' ולא מוות על קידוש שמו.

"אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ: כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ: כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי: כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי:"(תהלים ס"ג,ב-ו)