אהבה היא קודם כל מצווה
יש חלקים בספר הקדושה המציעים רגעים של נחת מהמרדף הכהני – מקדשי של ספר ויקרא. כמה רגעים מרגשים במיוחד נמצאים בפרשת קדושים.
המצווה היסודית, הגרעין המוסרי, ממנה נובעות כל המצוות שבין אדם לחברו (ושבין אדם למקום), המצווה אותה מגדיר רבי עקיבא כ'כלל גדול בתורה', מצוות האהבה, מככבת בפרשה שלנו (יט, יח): 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה".
אנחנו מכירים סוגים שונים של אהבה: אהבת הורים וילדים, אהבת אחים, אהבה בין חברים, אהבת האל ואהבה אירוטית, כולם נכספים וקשים להשגה. אם האהבה הייתה רק טבעית ופשוטה לא היה צריך לצוות עליה. יתר על כן, רבי עקיבא לא היה צריך להגדיר אותה כ'כלל גדול בתורה'. המספרים הגואים של הגירושים והאלימות בחיי המשפחה ולעומתם אינסוף אתרי ההיכרויות באינטרנט, מבהירים, למי שעוד זקוק לכך, שכולנו משתוקקים לאהבה ורוב הזמן אין לנו מושג איך עושים את זה.

המדריך הכי קצר לאהבה
הפסוק שלנו: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה" הוא לא רק מצווה, הוא המדריך החכם והקצר ביותר לאהבה והוא מורכב משלש הנחיות:
א. 'ואהבת לרעך' – המצווה
ב. 'כמוך' – התהליך
ג. 'אני ה" – התכלית
אני מבקשת להתחיל דווקא מהדרך, מה'כמוך'. כמה שונה וחלולה הייתה המצווה ללא המילה 'כמוך', נסו להוציא אותה מהפסוק ותראו עד כמה היא חיונית: 'ואהבת לרעך אני ה"?! המילה 'כמוך' פורשת בפנינו את האימון החשוב ביותר של החיים, התשתית ליכולת לאהוב את הזולת – האהבה העצמית. רק מי שאוהב את עצמו יכול לאהוב את זולתו. רק ברגעים בהם אנו רגועים ביחס לערכנו ולמעמדנו בעולם אנו פנויים לאהוב את הזולת. אהבה אינה הקרבה עצמית אלא אהבה עצמית.
מכאן, ורק מכאן, אנחנו מוזמנים לעבור לחלק השלישי של הפסוק, אל התכלית. למה לאהוב את עצמינו? למה לאהוב את הזולת? כיוון שכולנו נבראנו בצלם אלהים. כיוון שגילוי הצלם בעצמינו ובזולת משיג אותה מטרה – גילוי צלם אלהים בעולם, האהבה על צורותיה היא המעשה הדתי בה"א הידיעה. ועכשיו קל ונכון לחזור לראש הפסוק ולהבין מדוע האהבה היא המצווה שאין עוד מלבדה.

יציאת מצריים וכניסת החמלה
ועכשיו מצטרף גם יסוד החמלה – על מנת שלא נחשוב שאהבה קשורה רק לדומים לנו, לרעינו, או ליתר דיוק – על מנת שכולנו דומים יותר משאנו שונים, מובאת בפרשה שלנו מצוות אהבה נוספת (יט, לד)
כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

כל בני האדם שווים ביסודם. סיפור יציאת מצריים בא לעולם גם על מנת שנזכור שכל החוויות האנושיות מוכרות לנו; היינו עבדים והיינו כובשים, הרגנו ונהרגנו, לעגנו ונלעגנו. אנחנו יודעים הכל, אנחנו מסוגלים להגיע לכל מקום ולכל מצב ועל כן אנו מצווים על החמלה. הפלסטיני והפועל הזר הם הגרים. הם אנחנו. אין הבדל, כך קובע הפסוק, בין האהבה העצמית לאהבתנו אותם.

אמרו את זה קודם לפני…
על בסיס הפסוק שלנו בנה אריך פרום את טענתו שהאהבה היא אמנות, יכולת מתפתחת של הנפש, ולא, כפי שמקובל לחשוב, יחס שנולד במפגש בין שני אובייקטים:
'מן הרעיון המובע בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך!' משתמע … שאני עצמי חייב להיות מושא של אהבתי לא פחות מזולתי. האישור של חיי שלי, של אושרי, צמיחתי, חירותי, מושרש ביכולת שלי לאהוב… אם אדם מסוגל לאהוב בצורה יצרנית ופורה, הוא אוהב גם את עצמו; אם הוא מסוגל לאהוב רק אחרים, אין ביכולתו לאהוב כלל.'

אהבה היא חוויה פרדוכסאלית, אהבה היא השלמה עם המוות.
על מנת לאהוב את האחר, עלי לאהוב את עצמי. כלומר, עלי לראות את עצמי כיחידה נבדלת וסופית. מתוך הנבדלות מתקיים האיחוד. אם האהבה העצמית היא היסוד למימוש האהבה האירוטית, הרי שהאהבה היא חוויה פרדוכסלית. היא מאפשרת חיבור רק מתוך מודעות לנבדלות. היא מציעה את פסגת החיים רק מתוך מודעות והשלמה עם המוות.

שיר של אהבה ופיקחון
בשביל לקיים את המצווה הגדולה 'ואהבת לרעך כמוך', בשביל לקיים כל מצווה, בשביל לאהוב את אלוהים, היה צריך לחטוא ולאכול מפרי עץ הדעת. אהבה היא בחירה ולכן היא דורשת דעת. אם אלוהים רוצה שנאהב אותו הוא חייב לקבל את החטא הקדמון באהבה. אין דרך לאהוב את אלוהים בגן עדן. בגן עדן יש עובדות ואין בחירות (אז איך חוה בחרה לאכול מפרי עץ הדעת?)
ט. כרמי בשירו "חוה ידעה" מציע התבוננות חדשה על הבחירה של חוה לחטוא ולאכול מפרי עץ הדעת. לא עוד חטא של התפתות רגעית, כי אם החלטה (פרדוכסלית ככל שתהיה) לבחור בבחירה. חוה של כרמי הבינה את ההרס הטמון בבחירה שלה, את הכרסום שהיא תייצר בעצי הגן. חוה הבינה כי 'התולעת הגדולה' תשתחרר מהפרי האסור ותכלה את הגן. אבל חוה הבינה שאין דעה צלולה בלי הרס הגן, ואין אהבה בלי בחירה והיא נגסה בפרי, ומרוב רצונה לאהוב את אדם נתנה גם לו מהפרי:

חוה ידעה/ ט. כרמי
חוה ידעה מה טמון בתפוח.
היא לא נולדה אתמול.
מבין צלעותיו של אדם
היא השגיחה במעשי בראשית,
הקשיבה לרחש דשאים ושרצים.

חוה ידעה מה טמון בתפוח.
המים זעמו, הלבנה השחירה,
האותיות זקפו קוציהן,
חיתו-שדה טרפו את השמות,
והקול אמר: כי טוב.

חוה ידעה מה טמון בתפוח.
כי טוב, כי טוב ושוב כי טוב,
זרמה של עדנים,
גן לדוגמא, מושקה, רווי,
אם למופת, אשרי כל חי.

חוה ידעה מה טמון בתפוח.
לאור היום ובדעה צלולה,
גופה העירום מכהה אור חמה,
היא קראה דרור לתולעת הגדולה
שתכרסם את שרשי העצים.

שבת שלום.