קסום הוא ספר ויקרא.
מאחורי מסכת קרבנות, ופרטי דינים של טומאה והיטהרות. חוקי משכן וכליו, ואיסורים שונים על כהן ואדם. מסתתר דיון על כל מה שנוגע בנו בעולמנו.

בחלון הראווה מוצגים חטאת עולה ואשם, דיני זב וזבה, דיני כוהנים בטומאתם וקדושתם
ובתוך החנות פנימה, למבקשי חן – דיבור על החיים עצמם ובעוצמתם.
על לידה ועל מוות על טומאה וטהרה, על בעלי חיים ובני אדם – על בחירה והיבחרות, על זמן, נצח
סליחה וכפרה, על נפילות ועל יכולת להתחיל מחדש. על 'ואהבת לרעך כמוך..' ועל יחסי א-להים ואדם.

ובין כל אלו קוים דקים ועדינים של גבולות. האמורים לשרטט את המחיצה הדקה בין הדברים.

להבדיל
דווקא בפרשתנו נחצה הגבול – בין טמא לטהור, בין שמים לארץ – בין אש של רצון וקבלה,לאש אוכלה..
בפרשה זו מבקשים לבסס את מקום ההבדלה המשמעותית כל כך הזו.
חלקה השני של הפרשה – לאחר מותם של נדב ואביהוא – פותחת ומסיימת בחובתנו להבדיל..

ח וַיְדַבֵּר ה', אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. י וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר. יא וּלְהוֹרֹת, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֵת, כָּל-הַחֻקִּים, אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם, בְּיַד-מֹשֶׁה. (ויקרא י')

מו זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה, וְהָעוֹף, וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם; וּלְכָל-נֶפֶשׁ, הַשֹּׁרֶצֶת עַל-הָאָרֶץ. מז לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. {פ} (ויקרא יא)

כל כך עדינים הגבולות..
בתחילה הכהנים הם משרטטי הגבול, אמני הרישום, שמציירים את אותו קו חמקמק, המתפתל בין הטמא לטהור, בין החיה הנאכלת לבין זו שלא תאכל.
עד סופה של הפרשה, העם כולו דרך אורחות חייו אמור להכיל את תוכו את אותה היכולת.

הבעיה היא שהבדלה זו אינה קלה, אולי בעיקר מפני שיש דברים שאינם נכונים או פסולים אלא נכונים לשעתם ופסולים ברגע או במקום אחר.
זה כל כך חלק מחיינו – הדקה שבין החמץ למצה,
הבדלי הטון, בין אמירה מנחמת לחבר בצרה, לבין אונאת דברים.
הסליחה שאמרת באיחור של שניה, ההתנהגות שכל כך לא שייכת כאן, וכל כך רצויה במקום ובזמן אחר..

אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם
קו אחד, עדין מאוד שוזר את פרשתנו.
סיפור נדב ואביהוא – כולו בשבח הציות.
בפשט הפסוקים, בולט מאוד החטא שמייחס להם הכתוב – אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם
הרי הם עושים בדיוק את אותו דבר, שעשו אחיהם לפניהם – בהבדל דק והרה גורל – ללא ציווי.

"וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה… וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם… לִפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה… וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט', ה–כב).

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ… וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' " (ויקרא י', א–ב).

אנחנו ניגשים להמשך הפרשה – כשבאמתחתנו – ההבנה על החשיבות הגדולה של ציות לצו הא-לוהי.

סופה של הפרשה, מדבר אחרת. משה, לאחר כל מה שקרה חרד כל כך לקיומם של כל כללי הטקס. ומוחה ברעש גדול כאשר הדברים לא נעשים..

"וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ… וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'! הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי!" (י', טז–יח).

לא למדתם לקח? שואל משה. אחי כל מה שהיה, להפר שוב את הכללים?!
לכל כלל יש גם יוצא מן הכלל – עונה אהרן. דווקא כאן, ודווקא עכשיו – הציות לא מתאים.

"הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!" (שם, יט).
משה מקבל.. "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (שם, כ).
קו עדין, ומאוד לא פשוט לשרטוט.

* *

'ואנחנו רואים עבר של ימים ושנים
ואל עתיד רחוק מביטים..' (מתחילת אדר, אמיר גלבוע)

קו אחר מאוד בולט לי בשבוע האחרון. קו פרשת המים של הזמן.
בראשון של פסח, אנחנו בתוך יציאת מצרים. ישבתי גם אני, וניסתי לדמיין את עצמי שם – כאילו אני יצאתי ממצרים.
בשביעי של פסח, 'סחב' אותי קרוב חב"דניק לסעודת משיח.
שם אנחנו נמצאים בזמן אחר – 'אז' ישיר משה. גם כשהוא שר אז על ים סוף הוא תיאר מראות עתידיים
תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ – מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, ה'; מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.
ואנחנו בעקבותיו – אל עתיד רחוק מביטים.

באותו החג, מפנים מבט אחורה וקדימה, 'לאן יפנה ליבנו? האם נחזור אחי, הנעבור..?'

שבוע כזה, עם שתי הקצוות שהיו בפסח – מצפה לנו.
שבוע שנע בין זיכרון לבין עתיד. בין 'כאילו הוא יצא..', לבין 'אז ישיר..'
במקרה, או שלא.. יהודה עמיחי, קושר באופן כל כך יפה,
בין החיה הנאכלת ובין זו שלא תאכל, לבין היכולת שלנו לחיות בין עבר לבין עתיד.

אני אדם כשר

"אני אדם כשר. אני מעלה גרה בנפשי
מן החושך הסגור של מה שקרה והיה,
לא לשכוח,לא לאבד. עוד פעם חדש ימינו כקדם
עוד פעם אסרו חג, למשך את החג לעוד יום.
מי שראה פרות רובצות באחו ומעלות גרה
והבעת פניהם ענג ושלוה וזכר העשב הירוק
בעין ובלשון, יודע מהי הנאה של אמת.
ואני שוסע שסע. אין לי טלפים אבל יש לי

נפש מפצלת. הפצול, השסע, נותן לי כח עמידה ואני מלקה את עצמי כמכה על חטא
בראש השנה, או כמי שמחפש משהו
שאבד, וחובט במעילו ובכיסיו כדי למצא.
ואולי שכחתי על איזה אני מכה
אני רוצה להוסיף לתפילת "אשמנו בגדנו"
את המילים שכחנו , זכרנו, שני החטאים שאין
להם כפרה. הם היו צריכים לבטל זה את זה
אבל הם מחזקים זה את זה. אני אדם כשר.

שנזכה להלך בעדינות בין הקווים – וכשנפספס קצת – הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל חַטֹּאתֵינוּ יִמְחוֹל.

שבת שלום!