הקדושה תובעת אחדות מוחלטת במעשים. היא לא סובלת הפרדות, פינות בחיים בהן אנחנו בסדר, ופינות אחרות בהן אנחנו מחפפים. הקדושה מסרבת בכל תוקף להפרדה בין מטרה לאמצעים. כלשונו של בובר: בני האדם שבמקרא הם חוטאים כמונו, אבל חטא אחד אין בהם, חטא החטאים שלנו: אינם מהינים לכלוא את האלוהות בחלל המותחם של מחלקה אחת של ההוויה, המכונה 'דת'. אינם מעיזים להתוות גבול לצו האלוהים ולומר לו: 'עד כאן מגעת סמכותך וכאן מתחילה סמכותן של הכלכלה והחברה והמדינה.'

ישנן פעמים, ישנם מקרים, ישנם רגעים, בהם ההתרחשות כה עוצמתית, עד שאין צורך לפרש אותה. יותר מזה: כל ניסיון לפרש, לתאר, לסכם – פוגע. פרשת קדושים כולה היא פרשה שכזו: כמעט כל פסוק מכה את המאזין בעוצמה, ואין צורך להרחיק לכת כדי להבין מדוע כן הדבר. הרי פתיחתה של הפרשה כסיומה פורש את מהות הפרשה כולה: "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י" (ויקרא יט ב). מתחת לכל סלע בפרשה, מבין כל פסוקיה, מבעבעת שאיפה גדולה, ציווי בלתי-מתפשר – לקדושה.

במבט חפוז, האקלקטיות של הפרשה נראית כפגם ביופיה, אבל לאמתו של דבר שם בדיוק טמונה אמירתה העוקצת: אין פינה בחיים שהינה חלולה – תרתי משמע – מהתביעה לקדושה. יחסי משפחה. היחס לרֵעַ. צורת הדיבור. מערכת המשפט. היחס לחלשים בחברה. היחס לטבע. תחום הפולחן. היחס לעובדים. סולידריות חברתית. האופן בו רגשותינו הפנימיים (אהבת הרע ושנאת אחינו) משליך על התנהגותנו. חיי המין (כאן אינני יכול לחלוף על פני ויקרא כ יג, האוסר על משכב זכור, מבלי לציין את הצורך לגאול את הפסוק מפשוטו). כל זאת, ועוד, מתלכד לכדי דרישה כוללת לקדושה.

אל להתבלבל: הציווי הוא לקדושה, לא למוסר. אין זאת אומרת שהקדושה מנותקת מן המוסר, אלא שאין זיהוי ביניהם. הווה אומר, התנהגות מוסרית למופת הינה תנאי הכרחי לחיי קדושה, יסוד עליו היא משותתת, אולם השאיפה לקדושה מעלה את הרף – וזאת בשני מובנים.

ראשית – הקדושה, כפי שציינתי לעיל, תובעת אחדות מוחלטת במעשים. היא לא סובלת הפרדות, פינות בחיים בהן אנחנו בסדר, ופינות אחרות בהן אנחנו מחפפים. הקדושה מסרבת בכל תוקף הפרדה בין מטרה לאמצעים. כלשונו של בובר:
בני האדם שבמקרא הם חוטאים כמונו, אבל חטא אחד אין בהם, חטא החטאים שלנו: אינם מהינים לכלוא את האלוהות בחלל המותחם של מחלקה אחת של ההוויה, המכונה 'דת'. אינם מעיזים להתוות גבול לצו האלוהים ולומר לו: 'עד כאן מגעת סמכותך וכאן מתחילה סמכותן של הכלכלה והחברה והמדינה.'[1]
אפילו השאיפה לקדושה בעצמה אינה יכולה להיעשות אמצעי למטרה, ומשום כך עבודת מלאכת המשכן נעצרה בשבת.

אולם השאיפה לקדושה נשגבת מהתביעה המסורית גם במובן אחר: היא דורשת אידיאל בחיי האדם גם באותם איזורים, באותם רגעים, בהם אין כל השלכה מוסרית. את זאת אנחנו מבינים מתוך פסוק של הפרשה: "לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה': (ויקרא יט יד). לכאורה, בהחלט יש מקום לשאול: למה לא לקלל את החרש?

המדרשים והפרשנים מפעלים מאמצים אדירים כדי להבין את האיסור על קללת חרש. אכן – הוא אחד מהאומללים של החברה. אכן, אפשר לבנות על גבו "קל וחומר" וללמוד מהפסוק איסור גורף על קללת בני אדם. אלו נתיבי הפרשנות הרווחים, אולם לדעתי הם מפספסים את עוצמתו הפשוטה של הפסוק.

אסור לקלל את החרש על אף שאין שום השלכה מוסרית למעשה. אלא: אין מקום למעשה שכזה בחיים שכמההים לגעת בקודש. הקדושה דורשת טוהר, טוהר שקשה להשיגו, ודאי במחשבות וברגשות. אולם ישנו קו, דק ככל שיהיה, שמפריד בין החיים הפנימיים הבלתי-נשלטים, לבין שאר החיים – הן הפנימיים, הן החיצוניים, שנשלטים ומקבלים ביטוי ברצון האדם ובמעשיו. כאן תביעתה של התורה – שהיא ביסודה לא אחרת מאשר הציווי לקדושה – היא טוטאלית ובלתי-מתפשרת, שכן איננה יכולה להיות אחרת.

[1] מ.מ. בובר, "הומאניות עברית", בתוך תעודה ויעוד, כרך ב, ירושלים 1959.