השנה, בשעת הצפירה של יום הזכרון, עמדתי ברחוב ירושלמי קטן.

אנשים שהיו סביבי עצרו לאט הליכתם ונעמדו, המכוניות האטו בצד הדרך, אבל הציפורים – על רקע הצפירה, כאילו לא קורה כרגע משהו מסביב, הציפורים המשיכו לצייץ ולנגן קולות מגוונים, ואפילו ביתר עוז –

כאילו אמרו, כמעט צרחו, לי ולעולם – גם בתוך העצירה הזו הכל ממשיך.

ויש חיים. יחד עם, ואחרי, מות.

***

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז, א)

"אחרי מות" – אלו מילות הפתיחה שנבחרו לפרשות התורה שנקרא בשבוע הזה.

אחרי מות – מה באמת אפשר עוד לומר? למה עוד אפשר לקוות? אילו מן חיים עוד אפשר לחיות אחרי?

והמוות – למה??? כמה ניסיונות עשינו להסביר, כמה מדרשים, כמה פיתולים לנסות להבין את הנורא הזה.

שם, הסיפור תיאר איך בשעה שהיו בניו של אהרון בתוך הקודש, נשרפו ונאכלו, מעשם "הוחתם" בכותרת "אש זרה" ועליה נענשו… וכאן במילה אחת צורמת – "בְּקָרְבָתָם" – בשעת הקירבה מתו.

קירבה שלא היתה יכולה להחזיק חיים.

ואני עדיין לא מבינה.

ונדבקת בשתיקת אביהם של נדב ושל אביהוא, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא, י,ג)

***

בסקרנות ותקווה וגם פחד מאכזבה פוסעת לגלות את מה שיש לפסוקים "שאחרי" להציע לי…

והנה נפרשים ומשתרכים להם, כמו אי אפשר להפסיקם באמצע, פסוקים פסוקים של פרטי פרטים של החיים המותרים בקודש הקדשים – מה לעשות, ואיך ללבוש, ואיך להתיז, ואיך להקריב, והקטורת והשעירים, ועזאזל – ודם, דם, דם – ונפש, נפש, נפש – וכיפר, כיפר, יכפר – תיאור מדוקדק של עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים – היום שבו ייחתם – "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת . מִי בְקִצּו וּמִי לא בְקִצּו"[1].
בחיים שאחרי מות, אומרים הפסוקים יש גם את הדרך לכפרה –
"וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה" (טז, לד)

***

ואני ממשיכה בהיסוס אל דברי הפרשה הבאה כי אחרי מות–קדושים. ואל הציווי שבהם לחיים –

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (יט, ב)

הציווי להיות קדושים… המילה קדושה חוזרת ונשמעת כל כך הרבה, כמעט משומשת, עד ששוב הדממה משתלטת. ובמיוחד בימים רוטטים אלו בין כל כך הרבה המילים שנאמרות ל'אומה' – "במעלות קדושים", "קדושת הרצון", "קדושת הזכרון" "קודש שמחת העצמאות", "המבדיל בין קודש לקודש"…

ומהי הקדושה שכאן?

רשימות רשימות של חוקים, ציווים, הגבלות ואיסורים – בין אדם לאדם, בין אדם לאלוהיו, לאדמה, לעולם.

במעשים, בדיבורים, בעבודת השדה, ובעבודת הקודש, בגלוי ובנסתר, בבית המשפט ובחוצות, בלב ובחדרי המיטות.

זו הקדושה – הגבולות. בתוכם יכולים להתקיים החיים.

ואני נדבקת במילות הפירוש –

"..שאין יכולים לזכות להקדושה, רק על ידי הביטול לַכלל.. כמו שכתוב 'כל העדה כולם קדושים' – פירוש – כשהם באחדות אחת…כן לא יהיה הקדושה דבר נפרד" (שפת אמת על התורה, פרשת קדושים, תרמ"ג)

הקדושה היא באחד. והגבולות – הכלים ליצירתה. הם המאפשרים את האחד שבין השונים, האחד שמעבר לפרטים, שבין אנשים ובתוכם.

***
יחסים של גבולות וקדושה – נוגעים באותו אזור שאי-אפשר באמת לתופסו, במעבר שבין התָחוּם והאינסופי, שבין הרצון להתפשט ולהתרחב לכל עבר, בכל זמן, ובכל מקום, לבין צורה ומבנה וסדר מסוים. שבין הרצון להתדבק ולהיות אחד עם מה שמעבר ובין גוף אדם בשר ודם. שבין החיים והמוות.

רש"י מלמד שהקדושה קשורה בגבולות שביחסי המיניות – "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה" (יט,ב) –

הקדושה, על פי דבריו, תמצא בהגבלת יחסי קירבה מסויימים בין אנשים, האחד – לא מצוי בכל חיבור באשר הוא, הוא דורש בירור.

רמב"ן לא מסכים, הוא מתבונן פנימה – הקדושה תמצא דווקא בתוך התחום המותר של מרחבי החיים –

"ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב.. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות."
לא באיסורים נמצאת הקדושה, לא בגבולות, אלא במרחב המתהווה בתוכם.

ואני מחפשת את הקדושה סביבי, בתוכי, בחיי היומיום, מנסה למשש אותה לנגוע להוות אותה – ונזכרת שוב בחיבור שבינה ובין האהבה –

"..הקדוש אינו רק מקור לרתיעה או להגבלה, הוא גם מהווה מוקד של כמיהה,

משום שאנו חפצים ביחס לא-אינסטרומנטלי שבו אנו מופקעים מן התפקיד המסוים שלנו כשולטים.

במובן זה ישנה זיקה עמוקה בין קדושה לבין אהבה, באשר אהבה עצמה היא יחס לא-אינסטרומנטלי, יחס שבו האדם אינו רואה את זולתו כמכשיר אלא כאדם בעל ערך עצמי ובלתי תלוי" (משה הלברטל)[2]

ומחייכת אל העובדה שאת הדברים "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" אנו מוצאים דווקא בפרשה שלנו קדושים.

***

וְכַאֲשֶׁר כָּאַבְתִּי אָבְדָן, הֵבַנְתִּי שֶׁטַּעַם הַחַיִּים

מָהוּל בְּטַעַם דְּמָעוֹת. בָּלַעְתִּי אוֹתָן

מְלוּחוֹת וּמָרוֹת, תִּבַּלְתִּי בָּהֶן אֶת פְּצָעַי

וְשָׁאַבְתִּי מֵעִמְקֵי נִשְׁמָתִי אֶת הַחִפּוּשׂ וְאֶת הַיְדִיעָה

וְאֶת הָאַהֲבָה לְמִי שֶׁהָלַךְ וּלְאֵלֶּה שֶׁבָּרָאתִי

וְהֵבַנְתִּי שֶׁטַּעַם הַחַיִּים הוּא הַתִּקְוָה

הָאֱמוּנָה שֶׁיֵּשׁ מָחָר. זֶה טַעַם הַחַיִּים.

(דליה יאירי – טַעַם הַחַיִּים, מתוך תזמורת בגוף יחיד)

[1] מתוך הפיוט "ונתנה תוקף" אותו נוהגים לומר בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים

[2] 'על קדושה וגבולות הייצוג האמנותי והלשוני ' מתוך – גבולות של קדושה, הוצאת כתר.