ספר ויקרא: פרק א, פסוק א' – פרק ה', פסוק כ"ו

"נפש כי תקריב (ויקרא ב,א) : בנוהג שבעולם שני בני אדם נכנסו אצל הדיין א' עני ואחד עשיר אצל מי הדיין הופך את פניו לא אצל העשיר ?

ברם הכא : 'כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע' (תהלים כב,כה), ר' חגי גזר תעניתא נחית מטרא (=גזר תענית וירד גשם)

אמר לאו משום דאנא (=לא ירד גשם בגללי) אלא משום דכתיב כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, וכשם שלא בזה את תפלתו כך לא בזה את קרבנו שנאמר נפש כי תקריב וגו"(יקרא רבה, פרשה ג,א)

הפרקים הראשונים של ספר ויקרא מדברים על קורבן עולה. קורבן זה נקרא כך כי הוא עולה על המזבח בשלמותו ונשרף שם – 'עולה אשה ריח נחוח לה' ; כלומר : כולו ניתן לאלהים. זאת בשונה מקורבן החטאת שחלקים ממנו ניתנים לכהנים או מקרבן השלמים המתחלק בין המזבח, הכהן והבעלים המקריב. כך נתפס העולה כמתנה לה'. והנה, עולה הוא הקורבן היחיד שהתורה אינה מקפידה על זהותו. היא מאפשרת שיובא מן הבקר, מן הצאן, מן העוף או אפילו מהצומח – קמח סולת מעורב במעט שמן ומעט לבונה. חז"ל, במדרש זה שלפנינו וברבים אחרים , מבינים את הליברליות הזו דווקא בקרבן עולה כביטוי לכך שה' מקבל בחיבה כל מתנה הניתנת בלב שלם. הכמות אינה חשובה – רק ההתכוונות. מאוד יתכן שפירוש זה מושפע הן מהעדפה שהעדיף ה' את קורבן הבל, הנתפס, אומנם בראיה דיעבדית, כטהור לב יותר מקין ; והן מההבנה הבסיסית שעבודת המשכן היא יותר עבורנו מאשר עבור הקב"ה. בהקשר פרשני זה, הבחירה במלה 'נפש' בה פותחת הפסקה הדנה בקורבן הפשוט ביותר, המנחה, נראית מכוונת. המונח 'איש' בו פותחות הפרשיות האחרות מתייחס בדרך כלל לאדם בעל מעמד, כדברי הכתוב על המרגלים ששלח משה – "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה" (במדבר י"ג) ואילו המלה 'נפש' מבטאת משהו פשוט, ראשוני יותר. יש לה גם צליל נשי, והאישה במקרא היא חלשה יותר מהגבר. במדרש הועמדו זו מול זו האשה העניה, השפלה, מול הגבר הדעתן, בעל הסמכות והעמדה, הכהן –

"מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת והיה כהן מבזה עליה ואמר

ראו מה הן מקריבות מה בזה לאכול מה בזה להקריב

נראה לכהן בחלום אל תבזה עליה כאלו נפשה הקריבה" (ויקרא רבה , ג,ג)

בדרך זו, יכלו חז"ל בעלי המדרש לטפל בבעיה נוספת המציקה להם בענייני המשכן – הכח הרב המרוכז בידי הכהנים. בכל הדתות קיימת בעיית הכהונה המסתאבת. הסתאבות זו עלולה להיות גסה – הכהנין החומסים את הקורבנות לעצמם, העושים את עבודתם לא כדי לשרת ומתוך הצנעת מקומם בה, אלא כדי להתגאות וליטול שררה. אולם הפן העמוק יותר שלה הוא הפנימי – הכהן שכל כך הרבה כוח ויוקרה מרוכזים בידיו חש עם הזמן נעלה על ה'לקוחות' הפשוטים של המשכן. מול הכהן הציבו חזל את דמות המופת של משה רבינו –

"רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתר קרא- 'כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב',.. רחק ממקומך ב' ושלשה מושבות ושב עד שיאמרו לך עלה ואל תעלה שיאמרו לך רד מוטב שיאמרו לך עלה עלה ולא יאמרו לך רד רד וכן הלל אומר השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי. אתה מוצא בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו..

בים עמד לו מן הצד אמר לו הקדוש ברוך הוא 'ואתה הרם את מטך ובקעהו לומר שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו, …

בסיני עמד לו מן הצד אמר לו עלה אל ה' לומר שאם אין אתה עולה אין אחר עולה, באהל מועד עמד לו מן הצד א"ל הקב"ה עד מתי את משפיל עצמך אין השעה מצפה אלא לך תדע לך שהוא כן שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה ויקרא אל משה" (ויקרא רבה, פרשה א,א)

בכיוון זה ניתן להבין כמה פרטים הנאמרים בסוף פרק ב, ביחס לקורבנות כולם – "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה': וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב,יא-יג)

השאור והדבש מטביעים את חותמם בקורבן – הדבש מטביע את טעמו ומטשטש את טעם המנחה; השאור מתפיח את הבצק ובכך משפיע בעוצמה על עיצובו. לעומתם המלח נמס, נעלם ומותיר אחריו את השרות שעשה – הדגשת טעמו המקורי של המאכל. כך, המלח הוא ביטוי לענווה שאינה שואפת להשתרר אלא לעשות את תפקידה, ואילו שאור ודבש אינם רצויים – המשכן דורש אנשי לב נשבר.