וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה (ויקרא א, א-ב)

ספר ויקרא נפתח בקריאה! קריאה סמלית למי ולמה?

אנחנו מסיימים את קריאת ספר שמות, עם השלמת היצירה של הקמת המשכן – סוג של סיום בריאה. אחרי שעבוד מצרים,עשרת המכות, שיא של התרגשות בקריעת ים סוף, מעמד הר סיני, אחרי משבר העגל ולבסוף הקמת משכן כמקום להכלת הקדושה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בתוכם" (שמות כה, ח). ספר ויקרא מעביר אותנו אל עולם הקורבנות, לעבודת הקודש במשכן, דיני טומאה וטהרה…מאכלות אסורים.

עם ישראל שאנו פוגשים בספר שמות, בדרך במדבר, הוא עם משועבד. עם הנישא ברחמה של אלוהים, או של משה, עם המטופל בכל צרכיו. זהו עם שיוצא עם קריעת ים סוף מהרחם – "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ" ובמדבר הוא נולד – "עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". שם במדבר הוא ניזון משדי אימו, מקבל כמעט את כל מבוקשו ולאט לאט לומד גבולות, מה מותר ומה אסור. דרך מעשה העגל, העם לומד מהי הכדאיות של דחיית סיפוקים וזוהי אבן דרך בבניית תחושת הביטחון, גם כשההורה מתרחק.

כחלק מגדילתו של עם, בדרך לבגרות מתעורר הרצון הטבעי של העם להחזיר טובה, זהו דחף לתת חזרה לקב"ה, אולם העם לא יודע ממש איך נותנים. גם את מידת הנתינה, הם לומדים בפרשה המסיימת את שמות, לתת מתוך שליטה במידה הנכונה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה… וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"(שמות לו, ה-ו). עם לימוד זה מגיע העם לספר ויקרא, כאן נקבע המקום לנתינה – המשכן, סוגי הנתינה, חומרי הנתינה וגבולות הנתינה. בפסוקים הראשונים של ספר ויקרא אנו פוגשים את השורש ק.ר.ב שבע פעמים, הקורבן מבטא את רצונו העז של האדם להיות בקרבה מוחשית עם האלוהים על ידי הנתינה, כפי שרצה קין, כפי שרצה נוח, אברהם…ואת הרצון העז לקרבה מכניסים אל תוך מסגרת. באמצעות הגבולות מלמדים אותנו דבר נוסף באשר לנתינה: בעצם נדרש דיאלוג פנימי עדין בין הנותן למקבל כי מתרחשת כאן תנועה של התקרבות הדדית.

נחזור לפסוק הראשון של הפרשה: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר (ויקרא א, א) , אנו פוגשים בקריאה של ה' אל משה. רש"י פירש: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר: וקרא זה אל זה ואמר…" הוא רואה את הקריאה בשמו של משה כדרך חיבה וקרבה בין ה' למשה, ורק בשלב הבא אפשר לדבר ממש. אולם, אפשר לקרוא את הפסוק בדרך נוספת, בה משה נקרא להיות נוכח. לשון הדיבור, תובע את משה ליציאה ממקום של נוכחות למקום של עשייה. אלוהים קורא אל משה כתביעה ממנו להיות נוכח במלואו, כדרך להתקרבות ביניהם. זהו בסיס הקשר לפני שעולים לשלב הדיבור שמורה על עשייה, לפני שייתן לו רשימה של צווים ודרישות. בכך משה, מהווה מודל
לעם בדרך ההתקרבות בינו לאלוהים. פתיחתו של ספר ויקרא הוא בעצם קריאה לגדילה במידת הקרבה, ממקום של מתבגר, למקום של להיות נוכח ובשלב הבא גם להיות בעולם הדיבור – המעשה.

פגשנו, את אותה קריאה אלוהית אל האדם להיות בנוכחות אקטיבית כבר בספר בראשית: אצל האדם בקריאה: "איכה?" (בראשית ג, ט), אצל נח בציווי: "צֵא מִן הַתֵּבָה" (בראשית ח, טז) וכמובן בפורים אשר יחול בעוד שבוע אנו פוגשים את מרדכי שואל: איה את? ותובע את אסתר לצאת מן התיבה: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת "(אסתר ד, יג- יד)עבור אסתר, מרדכי הוא שליחו של האל, הוא מעביר לה מסר בעניין הקרבה בינה לבין אלוהים: היי נוכחת, התעוררי ולאחר מכן דברי – עשי, פעלי.

בפורים אנו קוראים את המגילה – אנו נקראים להימצא בנוכחות עם עצמנו והאל. זהו השלב הראשון בדרך לדיבור של פסח, בו אנו מגידים – הפה-סח. אנו מגידים לשונות של גאולה וזו תגיע ממקום של העשייה שלנו שהיא מידת הקרבה הגדולה אל ה'.