ספר ויקרא אותו נתחיל לקרוא השבת בבתי הכנסיות פותח בסדרה ארוכה של כללים והלכות הנוגעים לעבודת המשכן, שבמרכזה הקרבת קרבנות שונים, מן החי ומן הצומח – לה'. עבודת הקרבנות המתוארת כאן היא עשירה ומגוונת: ישנם קרבנות עולה, מנחה ושלמים. קרבנות לכפרת חטא וקרבנות כביטוי לתודה, קרבנות יקרים וזולים, חגיגיים ויומיומיים, קרבנות המותאמים לזמנים שונים ביום ובשנה, ונראה ששפה שלמה של תקשורת וערכים מוצאת את ביטוייה במערכת כללי הקרבת בהמות, עופות ושלל נסכים ומנחות בצידם.

אך תופעת הקרבנות לא באה לעולם עם המשכן. עוד משחר האנושות, כך מספר לנו התנ"ך, תקשרו בני האדם עם א-להים באמצעות קרבנות: קין והבל, נח, שלושת האבות ורבים אחרים הקריבו כולם קרבנות שבטאו את תחושותיהם במצבים שונים, והעובדה שהא-להים קבל את מנחתם הפכה ביטוי זה לדיאלוג של ממש. ומה לי אצל קין והבל והאבות? גם בימינו אנו, במקומות רבים ברחבי העולם, חוננים מאמינים שונים את אלהיהם או את כהני הדת שלהם, בקרבנות מן החי והצומח ובתשורות יקרות ערך, הניתנים בנפש חפצה וברוח שפלה, ומהווים לעתים, את שיא העבודה הרוחנית ביחסיהם על הא-ל.

אני קוראת את הדברים (ולא בפעם הראשונה) ומשתאה: מה גורם לאדם לרצות להביא קרבן לפני הא-ל? מהי דמות הא-ל שיש להביא לו קרבנות, ומה חפץ יש לו בהם? כבת המאה העשרים ואחת, שמושג הא-להים המלווה אותה מופשט ונעלה מכל צורך – גשמי ורוחני כאחד, וכתלמידה נאמנה לחז"ל, שהעמידו את היהדות שלאחר חורבן הבית על יסודות התורה, התפילה וגמילות החסדים, ומצאו תחליפי מקדש כה טובים שכמעט העלימו את הצורך בו, אני מוצאת שעצם הדיון בקרבנות רחוק וחידתי לי, ועל כן אנסה לחפש את מקבילותיו בהקשרים אחרים של חיי.
ביחסים בין בני האדם מוכרת מאד תופעת המתנה. אנחנו מרבים לתת מתנות לקרובינו וידידנו, באירועים משמחים או בסתם ימי חולין, אך ממעטים לתת את הדעת למשמעות ולתפקיד המתנות בחיינו. מַרְסֵל מוֹס, סוציולוג ואנתרופולוג צרפתי יהודי בן המאה ה-19 עסק וניתח את התופעה במסה שכתב 'על המתנה', תוך התבוננות בטבע היחסים האישיים והחברתיים שנוצרים בתהליך חילופי מתנות בהקשרים שונים.[1]

כוחה של המתנה, לדברי מוס, שהיא קושרת את המקבל לנותן; עם קבלת המתנה הופך המקבל אסיר תודה. והוא מתחייב לקבל את המתנה ואת כל מה שהיא טומנת בחובה. אין די בתודה בלבד, שכן חלה עליו חובה לא ברורה לשוב ולתת – אם ירצה ואם לא, מתנה – שכנגד, ומחזור הנתינה והקבלה נמשך והולך. את מה שמתרחש בחילופי המתנות אי אפשר לסכם בהעברת טובין, או בשינוי בחלוקת הנכסים בין המשתתפים, שכן התהליך עצמו מחולל שינוי ביחסים שבין משתתפיו.
כדוגמא למערכת היחסים שמחוללת מתנה נדמיין קבוצת אנשים הנפגשת מדי שבוע לצורך לימוד משותף (נשמע מוכר?). במהלך הלימוד ישנה הפסקה, בה כל אחד מן המשתתפים יכול לקנות לעצמו כוס קפה או תה. תארו לעצמכם שקבוצת הלומדים החליטה שבכל פגישה יקנה אחד מהם בתורו שתייה לכולם, במונחים כלכליים טהורים כמעט לא קרה דבר: כל אחד מהם הוציא בסופו של חשבון ממש אותו סכום שהיה מוציא לו קנה לעצמו בכל פגישה שתייה מכספו. אך ברמה החברתית, מחזור ההזמנה ההדדי יכול לחולל בהם תמורה: במקום שיווי משקל אדיש נוצר בין המשתתפים חוסר-איזון דינמי: חוב המתגלגל מפגישה לפגישה בין אלה שכבר הזמינו לאלה שעדיין לא עשו זאת. כל פגישה הסתיימת בציפייה, מצד אלה שכבר פרעו את חלקם, לפגישה הבאה, שבה אלה שעדיין לא הזמינו ימלאו את חלקם; אינטרס קולקטיבי מאחד אותם, וכך הופכים המשתתפים מאוסף של יחידים לקבוצה.

אם נחזור לעולם הקרבנות ממנו יצאנו, אפשר שהתניה מעין זו נוצרת, לדעת הדרשן (באבות דרבי נתן ד,ד) במעשה הקרבנות: כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת, העולם מתברך על יושביו, וגשמים יורדין בזמנן. שנאמר: (דברים יא) "לאהבה את ה' אלהיכם (…) ונתתי מטר ארצכם בעתו (…) ונתתי עשב בשדך לבהמתך".
מערכת הקרבנות, לפי הבנה זו, היא מערכת משומנת היטב של give and take, נתינה וקבלה: אהבת ה' שלנו מתבטאת בהבאת הקרבן, אולם גם ריבונו של עולם לא נשאר אדיש למתנתנו, והוא, בתמורה, מביע את תודתו בהחזרת שפע א-להי של גשם ויבול לעולם.

אולם נחזור לדברי מוס. בצד תיאוריית ההדדיות, מוס מסייג ואומר: ישנן מתנות שאינן יוצרות בהכרח שותפות וסולידריות אלא דווקא מנציחות עליונות או נחיתות ביחסים שבין המקבל והנותן. כך, למשל, אם אדם פשוט ולא ידוע ישלח מתנה לנשיא המדינה – סביר להניח שהוא לא יקבל שום דבר בתמורה. במקרים אלה, עצם קבלת התשורה מידיו, ואותה זיקה שנוצרה עקב כך בינו לבין הנשיא, היא התמורה האמתית למתנתו. די לו בכך שיוכל לספר לחברים (או לפחות להיזכר בעצמו) שהמתנה שבחר נשאה חן בעיני הנשיא. אם נחזור למעשה הקרבנות שלנו, יהיה מי שיטען שזו קריאה מדויקת יותר של המתרחש בין אדם וא-להים בעבודת הקרבנות, כפי שניסח כבר הרמב"ן, בפירושו לתורה (ויקרא א,ט):
'וכל קורבן לשון קריבה ואחדות'. זאת אומרת: הסיבה לקרבן מצדנו, ותוצאתה מצד הא-להים היא אותה קירבה עצמה, הנוצרת בין א-להים ואדם, ולא שום תועלת אחרת הצומחת ממנה.
מסתבר שעיקר העניין בקרבנות אינו תוכנם אלא מערכת הרגשות והיחסים הנלווית לנתינתם ולקבלתם. לאור זאת, אין מתאים מלסיים בשירה של רחל, המציעה לאהובה קרבן של זכרונות טובים:

שי/ רחל
אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן
שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ
וְאֶשְׁלַח מִנְחָה לָךְ
מִזִּמְרַת לִבִּי –
כָּל שֶׁיַּד הָעֶצֶב
לֹא עָקְרָה מִשֹּׁרֶשׁ,
שֶׁקְּדִים-הַזַּעַם
לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי.

אֲרַפֵּד הַטֶּנֶא זִכְרוֹנוֹת כִּנֶּרֶת,
וֶרֶד שְׁמֵי הַבֹּקֶר
בֵּין עֲצֵי הַגָּן,
זְהַב הַצָּהֳרַיִם
בְּמֶרְחָב רוֹגֵעַ
וְלִילַךְ הָעֶרֶב
עַל הָרֵי גוֹלָן

זֵכֶר לֵיל הַסַּהַר
עַל חֶלְקַת הַמַּיִם,
זוֹ תְּרוּעַת הָאֹשֶׁר
בַּעֲלוֹת יָמַי,
כְּבִשְׁנִי תוֹלַעַת
בָּהּ אֶקְשֹׁר הַטֶּנֶא
וְאֶשְׁלַח אֵלֶיךָ –
הֲתִשְׂמַח לַשַּׁי?

[1] בדברי אלה איעזר בסיכום שכתב גדי אלגזי במוסף 'ספרים' של הארץ (9.4.2006), עם צאת תרגום המסה של המתנה בהוצאת רסלינג