אנחנו חיים בעולם עם המון רעש, רעש רקע. רק אתמול, נכנסתי לסופר ובאחת מהשורות – לא די בכך שהיו מסכים עם פרסומות – מתקפה על חוש הראיה, אליה כבר התרגלתי – אלא גם היה בהן קול. הפתרון המזדמן לי – שכן מבין המקומות עליהם אני יכול לפסוח, סופר אינו אחד מהם – הוא לשים אוזניות ולהקשיב למוסיקה; היינו, להילחם ברעש עם – עוד רעש. מעשה זה גובה מחיר אדיר, שכן אנחנו נעשים פחות ופחות מסוגלים לשמוע, להבחין בין קולות הרקע. כולם נדחקים לשולי הקשב והתודעה שלנו.
התחביר המשונה של הפסוק הראשון של פרשתנו, שהוא הפסוק הראשון של ספר ויקרא מפגיש אותנו עם פנייה ייחודית מה' אל משה:

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

מתבקשת השאלה – מה בין הקריאה אל משה לבין הדיבור אליו? מדוע ישנה קריאה נפרדת, טרם הדיבור של ה' אל משה?

הספרא טוען שקריאה זו היא "לשון חיבה, לשון זירוז" (ספרא א:א). אולם תשובתו של הספרא מעוררת שאלות נוספות: מדוע משה זקוק לזירוז? הלא יודע משה שהוא חביב על ה'?

אולי עולמו של משה, בדומה לשלנו, היה עתיר-רעש, ולכן, מרוב קולות רקע, הוא לא שמע את ה', וה' הוצרך לפנות אליו בקריאה?

מעניין, כי המדרש מציע הרבה פתרונות לשאלה שלנו – אך אף אחד מהם לא חותר לכיוון זה. לפי המהלך הפרשני הרווח בויקרא רבה (פרשה א), לא קיימת בעיה "חיצונית" של רעש. על פי אותה קריאה, הבעיה היא אחרת לחלוטין, כמעט הפוכה.

לפי קריאתו של ר' תנחום בן חנילאי, משה – להבדיל משאר בני ישראל, שפחדו מעוצמת הקול האלוהי בסיני, פן ימותו – לא פחד כלל, אלא עמד איתן נוכח "קול דיבור עצמו וחי." על כן, הוא מוסיף, "מכולם לא קרא הדיבור אלא למשה, דכתיב 'ויקרא אל משה.'" על-פי מדרש זה, מה שמאפיין את משה זה נכונותו לעמוד ברעש אדיר – במה שר' תנחום מכנה "משֹוּי (משא- מטען) שקשה לשישים ריבוא" – ולהמשיך להקשיב. לכן הוא זוכה לקריאה מיוחדת, פנייה אישית אליו, כאילו הקול העצום מופנה רק אליו.

אולם בהמשך המדרש, מוצגות שתי אפשרויות נוספות – לא זהות, אך עם הרבה משותף – שאינן מניחות כלל וכלל רעש אדיר. ובמקרה שכזה – מדוע היה משה זקוק לפנייה ישירות אליו, לסימן שהוא "חביב" לה'?

לפי תפיסה אחת, הן במעמד הר סיני, הן באוהל מועד– משה בושש לבוא מרוב ענווה. כתוצאה מכך, נאלץ ה' לזרז אותו, להסביר לו כי אם הוא, משה, לא יעשה את הדבר, אף אחד אחר לא יעשה אותו. בלשון המדרש: "אמר לו הקב"ה [למשה]: עד מתי אתה משפיל עצמך ואין השעה מצפה אלא לך?! תדע שהוא כן, שמכולם לא קרא הדיבור אלא למשה, דכתיב 'ויקרא אל משה.'" כאן, משה זקוק לקריאה לא כי הוא היה היחיד שיכל לשאת את הקול האלוהי – אלא משום שמרוב ענווה הוא לא החשיב את עצמו כראוי לאותו קול.

בהמשך המדרש, ר' תנחומא דורש את הפסוק ממשלי (כ:טו) "יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת" לומר, כי דעת היא יקרה מזהב ופנינים. אולם בעולם הערכי בו משה חי (שבעניין זה אינו שונה בתכלית מעולמנו אנו) – היתה לו סיבה לחשוש, כי מי שאינו יכול להביע את ערכו באמצעות חומר, דבר-מה מדיד – אינו מוערך. על כן –
"נפשו של משה היתה עגומה עליו. אמר: 'הכל הביאו נדבתו שלמשכן ואני לא הבאתי'.אמר לו הקב"ה: 'חייך שדיבורך חביב עלי מכל אילו!' תדע לך שהוא כן, שמכולם לא קרא הדיבור אלא למשה, דכתיב 'ויקרא אל משה.'" גם כאן, בדומה למדרש הקודם, חסר למשה אמון בסיסי בעצמו – וכתוצאה מכך הוא זקוק, עוד לפני הדיבור עצמו, לקריאה, למלת עידוד, שגם לו יש מה לתרום, על אף שאין לו זהב או פנינים.

משותפת לשלושת המדרשים סברה, לפיה למשה היו יכולות מדהימות, ואף-על-פי-כן – הוא היה זקוק לקריאה ישירה. להבדיל מאברהם, יצחק, ויעקב – להם ה' לא "קורא" – משה זוכה לקריאה ישירה, בבחינת אדם הראשון: "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?" (בראשית ג:ט).