מהיסטוריה לתרבות – מילות הקדמה לפסח

"שואלים ודורשים בהלכות הפסח, קודם לפסח שלושים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות" (מסכת פסחים, דף ו').
במשך תקופה ארוכה, אני מוצא את עצמי מתלבט. מנסה לברר פירושן של מספר מילים שבתרבות הישראלית הפכו למילים של קודש שכולם עומדים בפניהן ביראת כבוד.
"תרבות" – אתה מדבר ומישהו מעיר לך ואומר" זה לא תרבותי", או "דמוקרטיה" – שמת פתק וזהו, מרגע זה אם תרצה לדבר או להשמיע את דעתך – אתה בצרות, "אתה מסכן את הדמוקרטיה". אתה משפיל מבט וביראת כבוד אתה חוזר בך או שותק, מילת ה"קסם" נאמרה, לא הבנת מה היא אומרת, אבל הרי כולם מתייחסים אליה כמובן מאליו.

אז בארבע עיניים, או שתי עיניים, לב ומסך מחשב, אני מוכן להודות: לא מבין!
טוענים שתרבות זה מוסיקה, תיאטרון, ספרות, פילוסופיה, והרבה פעמים ללא הבחנה בין טוב לרע, בין מוסיקה טובה או להפך. גם לא מבחינים בשאלת הקונטקסט – אולי זו תרבות במקום אחד ולא במקום אחר?

על מנת לראות זווית מסוימת בשאלת התרבות נראה כיצד המהלך שסיפור יציאת מצרים הופך מאירוע היסטורי לריטואל תרבותי.
כאירוע היסטורי, בספר שמות פרק יב', אנחנו קוראים על שיחה המתנהלת בין הקדוש ברוך הוא למשה, ובה פירוט של העשייה, שצריכה ללוות את הלילה הגורלי לפני שעם ישראל יצא לחירות:
היהודי מצווה לקחת בי' בניסן "שה" במקרה שמשפחתו אינה גדולה בכדי לאכול את השה עד תומו, אזי עליו להתאחד בחבורה. ביד' בניסן בבין הערביים – אותה שעה שהיא לא יום ולא לילה – החבורה מצווה לשחוט את השה (נראה שהשחיטה היא על "סף" הבית, אותו מקום שהוא בין פנים לחוץ), לשים את הדם על המשקוף והמזוזות, לצלות את הבשר כולו, להיכנס הביתה ולא לצאת עד אור הבוקר כי המשחית בחוץ, לאכול את הכבש עד תומו עד הבוקר (מה שנותר לשרוף), האכילה נעשית בחפזון כאשר האנשים לבושים, נעליהם לרגליהם, ומקל הנדודים ביד…

אנחנו יכולים לדמיין את התמונה. בחוץ המוות שורר, בכורי מצרים מתים ובבית – שהדם חוצץ בין האנשים והחוץ – אוכלים. אין זמן לדבר, קולות של לעיסה, צריך לחסל את הבשר… בחפזון עד הבוקר, כולם יושבים לא בנוח אלא "מוכנים". הם לא יודעים מה יהיה בבוקר…
אין פה סמליות, יש כאן עשייה וריח של מתח באוויר.
זה מה שקרה.
כמו הרבה דברים שקרו לנו בחיים כיחידים או כעם, "קרה", זהו, נגמר, אפשר להמשיך בחיים.

אבל כאן, התורה מרחיבה את המבט, ואת "ההוראות לשעת חירום" מלווה מבט לעתיד.

"והיה היום הזה לכם לזיכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו" (שמות פרק יב' פסוק יד').
בהמשך הסיפור, בפרק יג', כאשר משה מעביר את ההוראות לעם, הוא חוזר ומציין "… זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים… והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך…"

האירוע הופך לסעודה של שבעה ימים: החמץ נאסר, אוכלים מצות, שני ימים הם "קודש" – ראשון ושביעי, וצריך לספר, לזכור, על היד בראש ובפה.
הסעודה מתרווחת, המתח הופך ל"חג" עם אלמנטים של סיפור.
אפילו הדם הופך לסיפור.
בספר דברים פרק ו' כאשר הציוויים של הזיכרון חוזרים שוב ואיתם החובה לענות לשאלות הבן, אנחנו יכולים לשים לב להגבלה מעניינת:
האות על היד והזיכרון הופכים ל"קשרתם לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך" (תפילין) ולעניות דעתי, אי אפשר להתעלם הדם על המזוזות הופך ל"כתבתם על מזוזות ביתיך" (מזוזה).
ה"דם" על המשקוף הופך ל"כתיבת הסיפור" על המשקוף.

למה לזכור ולחזור ולהתעסק בעבר? אולי כי זוהי תרבות, כי בסופו של דבר רק עם האירועים שחוויתי בחיי אני יכול לשחק, ליצור, ולהפוך אותם לבעלי משמעות (משמעות אין סופית – כי מהרגע שנוצר סיפור מיד נוצרות שכבות ופרשנויות ו"שערי דרוש" לעולם לא ננעלים).
ברמה מסוימת, אולי זה לא משנה מה שקרה לי, אבל רק ביחס למה שקרה לי אני יכול ליצור משמעות.

לעניין חוקי המשחק וגבולות הסיפור, כבר אמרו חז"ל: " מתחיל בגנות ומסיים בשבח " , אולי יכולים אנחנו לחדש להוסיף מתחיל בכאב ומסיים ביצירה.
"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" (הגדה)