בהפטרה בפרשתנו אנחנו קוראים:
"(כב) זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:
(כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:
(כד) וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:" (מלאכי פרק ג').

ומובא בספרי חסידות:
"וזהו הנה אנכי שולח לכם כי שולח הוא לשון הווה כי תמיד הוא כך בכל אדם ובכל זמן בחינת אליהו שלוח אל האדם הישראלי לפני בא יום ה' כאמור ואז והשיב לב אבות" (מאור עיניים פרשת ויצא).
שבת שלפני הפסח נקראה בשם 'שבת הגדול'. פרשנויות רבות נתנו לכך, ואחת מהן קשורה לפסוקים בפרשתנו המבשרים על היום הגדול. ישנן אירועים הדורשים הכרזה והכנה לפני, כך לפני יום כיפור, שבת תשובה, כך באופן אחר שבת חתן הנהוגה בקרב קהילות האשכנזים בשבת הקודמת לחתונה. השבת מבשרת, מהווה נקודת ציון ליום הגדול.

בפיוט נפלא ממסורת יהודי בבל נכתב:

שבת זה שבת הגדול ר' ששון ב"ר מרדכי
בבל / מאה 18-19

שַׁבָּת זֶה שַׁבָּת הַגָּדוֹל בּוֹ יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ מִגְדּוֹל
הֵאִיר בּוֹ מָאוֹר הַגָּדוֹל לְבֶן בְּכוֹר רָם וְגָדוֹל

שָׁלַח מֹשֶׁה הָאִישׁ גָּדוֹל וְאַף הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל
פָּדָה עַם עָצוּם וְגָדוֹל לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל

וַיִּהְיוּ שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל
וַיּוֹצִיאֵם בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל… בְּמוֹפְתִים וּבְמוֹרָא גָּדוֹל

עוֹשֶׂה אֵין חֵקֶר גְּדוֹלוֹת לְךָ ה' הַגְּדֻלּוֹת
הַרְאֵה מַסּוֹת הַגְּדוֹלוֹת לְעַם קָטֹן וְשֵׁם גָדוֹל

אנחנו נעים בין שני סיפורי גאולה המסופרים בימים אלו, גאולת העבר – סיפור יציאת מצרים, וגאולת העתיד, עליה אליהו מבשר. ובמרחב שבין גאולה לגאולה אנחנו חיים.

ההכנות המלוות את הכניסה לחג טעונות בהתרגשות רבה לקראת ה"דבר גדול". לא תמיד ברור לנו מה יקרה, מה הדבר הגדול? ולמה הוא גדול? אבל בכל זאת ישנה תחושה של התרגשות וגודל.
היחס בין עבדות לחירות, בין מצוקה לרווחה, הינו מאד שורשי בקיום שלנו כיחידים וכעם. תמיד יש ממה לצאת ולאן להתרחב. האם זהו סיפור הגאולה היחידי או שמא ישנו נרטיב בעל יסודות אחרים? האם אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו גאולה עתידה, בעלת תכנים אחרים?

האם אנחנו יכולים לראות את עצמנו מראש "כאילו" כבר יצאנו ממצרים, כאילו כבר נגאלנו? ואז מה יהיה? מה נעשה?
נדמיין שכבר יש שלום, המצב הכלכלי מצוין, אין סבל ומצוקה, מה יקרה אז בעולם? מה יהיה סיפור הגאולה שיסופר אז? איזה שיר חדש נשיר?
האם יש דרך להיגאל גם מסיפור הגאולה עצמו הבנוי על הצמד של גלות וגאולה, שעבוד וחירות. גאולה ממבנה הגאולה עצמו?

באיזה אופן לעתיד לבוא עדיין יהיה זכר לסיפור הקדום הבנוי על עבדות וחירות, גלות וגאולה? באיזה מובן יש עומק לסיפור יציאת מצרים גם אחרי שיצאנו לחרות?

בשאלה זו כבר התחבטו חז"ל, אשר חלקו בשאלה האם בגאולה העתידה ימשיכו להזכיר יציאת מצרים, או שהגאולה העתידה תבטל כל 'זכר ליציאת מצרים':
משנה: "מזכירין יציאת מצרים בלילות אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל להביא לימות המשיח:"

גמרא: "תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם?
אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך…" (מסכת ברכות דף י"ב עמ' ב).

בן זומא מבין ומחדש שמזכירין גאולה במצבים של יום וגם של לילה. לגאולה שכבר התרחשה יש משמעות ברגעים שאנו מעוורים ע"י החושך הפוקד אותנו זמנית. אבל לעתיד לבוא העולם יהיה אחרת, יזכירו רק את הגאולה האחרונה, שאבני היסוד שלה והשפה יהיו אחרים.

אמנם החכמים חולקים עליו ומבינים שהגאולה העתידה תאפיל על הקודמת ואולי אף תיצור נראטיב שונה, אבל עדיין יסוד העבדות והחירות וגאולת מצרים תוזכר כמו ששמו של יעקב הינו חלק מהביוגרפיה שלו ויש לה משמעות בהווה גם אחרי שיעקב הפך לישראל.
על מה תתבסס הגאולה האחרונה?

הרב קוק, בנועזות רבה, כותב שהחיים יגיעו לעומקם מתוך מגע עם ההווה:
"הניסים מבארים הם את האמונה האלהית, שהיא ממעל לכל גבול, והשלמות האלהית נקבעת ע"י אמונה קדושה זו בנפש.
וכשתגמר לגמרי האמונה את תפקידה, ותוציא את הנשמה לאורה, אז לא תהיה צריכה לעצמיות האמונה בהניסים ולזכרונם.

אבל אין השלמת האמונה ברום קדשה באה, כי אם על ידי קביעות קשר האמונה בניסים בפועל. ויציאת מצרים והניסים הכרוכים בה היא יסודם, שממשכת והולכת עד לימות המשיח, שאז לא תהיה יציאת מצרים עוד ליסוד עקרי, כ"א או טפל לעיקר, או דבר שכבר שמש את תפקידו לגמרי, ולא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, כ"א חי ד' אשר העלה את בנ"י מארץ צפונה, ומכל הארצות אשר הדחתים שם, והושבתים על אדמתם, נאם ד'.

והאורה המשיחית תשיב את הזוהר העליון של האדם לאיתנו, ותהיה לכן גבוהה מכל התגלות אלהות שעד כה, עד שאפילו תורה שבעוה"ז הבל הוא כלפי תורתו של משיח. וזוהר עליון של אדם הראשון שואב את טל חיי קדושתו ואשרו מן ההוה, ואיננו נזקק לשעבר, ממעמק הדעת והחיים, ולא מן הזכרון" (שמונה קבצים א' תט"ז).

כאשר תצא הנשמה לאורה, לדעת הרב קוק, לא תהיה יציאת מצרים עוד יסוד עיקרי כי אם טפל לעיקר, או כדבר שכבר שימש את תפקידו לגמרי. יתאפשר חיבור לעולם גבוה השואב את חיותו מעומק ההווה ולא מן העבר.

יתכן שכרגע אנו נמצאים על קו התפר בין גאולת מצרים והגאולה העתידה שזכינו אולי לטעום ממנה מאז "אנו באנו ארצה". יכול להיות שיש מקום להתחיל ולתת גם לסיפורנו בהווה מקום, ולהנכיחו במהלך הלילה הגדול הקשור ליום הגדול, מעמקי החירות והשמחה הנובעים מהתחדשות העולם ואביב החיים ההווי.

יתכן אולי, כהגדרתו של המיתוס כ'סיפור גדול' שהינו סיפור הנוגע בתמונת עולם קדומה אשר ממשיכה להיות פעילה תמיד ולכן חוזרת ומחדשת פרשנויות ומעלה תמונות חדשות בכל זמן ועידן, אי אפשר לוותר על סיפור העבר. וכפי דעת חכמים בגמרא שהובאה לעיל המזכירים לנו כי גם בנצח יש מקום לסיפור של יציאת מצרים.
לכן ממשיכים במסע… ומספרים שוב בסיפור יציאת מצרים… חוזרים ומעלים סיפורים ופרשנויות חדשות, הבאות מעמקי התהום.

מספרים, דורשים ומחדשים… ועדיין לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים…
כיצד סיפור העבר מקבל תוקף ועוצמה בהווה?
כאן אנו נזקקים לכוח הדיבור והדרשה.

כוח הדיבור הינו כוח גואל, הגאולה הראשונה טרם הסתיימה אלא הייתה רק התחלה. על ידי דיבורך אתה הולך וממשיך לגאול את העולם, הנך חייב ליצור סיפורים ומדרשים חדשים על מנת להעלות עוד תמונות 'לא גאולות' מקרבך ולהוציאן לחירות.

לכך נועד ליל הסדר, והפה הסח. גאולת העבר הולכת ויוצרת את גאולת ההווה. מבנים חדשים של מחשבה ומושגים חדשים הולכים ונוצרים, ומולידים נקודות מבט חדשות על מציאות החיים.

וכך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין:
"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. משמע מזה שצריך לחדש איזה דבר בעניין יציאת מצרים דזולת זה מגוף הסיפור אין אנו יודעין אלא הכתוב בתורה ומקובל מרז"ל.
ולא מצינו שתיקנו לסדר כל הסיפורים אף למצווה מן המובחר ולמהדרין מן המהדרין?
ועל כורחך הן המרבה דמשובח המכוון שיכול לחדש ולהוסיף בעניין הסיפור מדנפשי (מנפשו, מעצמו) איזה שבחים למקום על הטוב שהטיב עמנו ביציאת מצרים מלבד המסופר וידוע…

ונראה מה שכתוב "וכל המרבה" כל לרבות דאז רשות לכל אחד להרבות, כידוע בספרים דפסח רמז פה סח, כי מקודם היה הדיבור בגלות כידוע דעל כן אמר משה רבינו ע"ה לא איש דברים אנכי, וכל מי שזוכה להשיג האור דיציאת מצרים שהוא יציאת הדיבור מגלות… יוכל להרבות דיבורים כרצונו. ושמעתי רמז וישובו ויחנו לפני פי החירות שצריך להתיישב ולחנות קודם שיוציא פיו לחירות לדבר ככל העולה על רוחו.

ופסוק זה נאמר ביום ג' דפסח שאז חזרו לצד מצרים… ועל כן בב' ימים ראשונים הפה סח בחירות כרצונו ורק ביום הג' נרמז זה דצריך עדיין להתיישב הרבה קודם הדיבור כי עדיין אינו חירות גמור:" ('פרי צדיק' קונטרס עמלה של תורה א').

ר' צדוק הכהן מפנה את תשומת לבנו, לכוונה המיוחדת של חז"ל בשבח פעולת הסיפור ביציאת מצרים, אשר בשונה מסיפורים אחרים, האדם מודרך לספר מדעתו ואולי יש לדייק מנפשו דברים נוספים מעבר לכתוב בתורה.
שונה היא יציאת מצרים מאירועים אחרים בכך שכל מהותה מבטאת את החירות.

מדייק ר' צדוק, החירות מהותה הוא חופש הדיבור, לא רק במובן שאתה יכול להביע את דעתך בגלוי וללא צנזורה, אלא בכך שיש לך מילים לבטא את דעתך ובכך דעתך יוצאת לחופשי. לא אשליית חופש או שלב ראשוני של חופש בהבעת דעה, אלא יכולת המביאה את דעתך להתגלות, מוצאת שפה ומילים ואינה נשארת עצורה במייצרי הגרון או הלב.

באופן דיבורך וסיפורך, באמצעות שימת הלב לדיבוריך, אדם יכול לבחון את מידת ההשתבחות ותהליך התפתחות ביציאתו לחירות.
היש בך דיבורים חדשים, שפה חדשה בה אתה מבטא את רעיונותיך או שמא הרעיונות חוזרים ונשנים באותה שפה וללא התחדשות? שפת השיח, גם בה באה לידי ביטוי מידת ההתחדשות והחופש של האדם.
אולי כדאי להעז ולתת למילים חדשות / ישנות להתגלות, להופיע… ולהקשיב?

הדיבור הגואל אותך מהמייצר 'של עצמך', הוא גם זה שגם גואל אותך 'מעצמך', עוזר לך למצוא את הזולת, מן האני אל ה'אני / אתה'. וה'אתה' הוא האדם האחר וגם ה'אתה' הגדול, האלוהים.
"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם…"

שבת שלום!