"וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר " (ויקרא, א,א)
במילים אלו נפתחת פרשת השבוע, ונפתח ספר ויקרא כולו העוסק ברובו בעבודת הקורבנות ומכונה "תורת כהנים". לאחר תיאורים מפורטים בפרשות הקודמות של בניית המשכן – הושלם המרחב הפיזי המיועד לשכינת האלוהים, על הארץ בין בני ישראל במסעם. וכמו שקראנו בסיום הפרשה הקודמת – "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות, מ, לד-לה)
הפרשנים נדרשים להבין מהי הקריאה הזו של אלוהים אל משה, מהו הצורך בקריאה – "ויקרא אל משה" אשר באה לפני שמתחיל הדיבור "וידבר ה' אליו"? ורואים בה קריאה להתקרבות. אליו אל המשכן, רק כך יוכל משה לבוא שמה, להתקרב אל האל.
וכדברי הרמב"ן "אמר הכתוב בכאן 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו' – ולא כן בשאר המקומות, בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד, להיותו נגש אל המקום אשר שם האלהים רק בקריאה שיקרא אותו"
שוב מוזמן משה לבוא אל האלוהים, להתקרב ולבוא "לפני ולפנים", לפגוש את האלהים במשכנו – ולאחר הקריאה לקירבה – מתחיל הדיבור…

אז נפתחים הדברים של תורת הקורבנות. בפרשות הבאות נעבור דרך תיאור מדויק ופלסטי של סוגי הקורבנות השונים – העולה והחטאת, השלמים והמנחה, הבקר והצאן, הכבשים והעזים, היונים והתורים, הדם, האיברים הפנימיים, השחיטה, המזבח, העצים, וגם הסולת, והדבש, והלבונה, והמלח, והשמן, והריח – "ריח ניחוח לה' ". וזו הופכת להיות "עבודת ה'".
קשים הדברים לקריאה, לעיתים מתעוררת סלידה מדחיסות הפעלים המוזכרים: " ושחט, והפשיט, וניתח, ושסע, ונמצה דמו, והקטיר.." ובתורה, כמו בתורה. נוגעים בכל. בפרטי הפרטים. והדימויים העולים מעוררים עבור האדם המודרני אסוציאציות קשות ושאלות – וזהו הקשר של בני האדם אל אלוהים? ואלו הקורבנות דרכם נוצרת הקירבה?

כולם מקריבים קורבנות – "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן.." (ויקרא, א, ב)
אדם – כל אדם, "ולרבות אפילו גויים.." מפרש חזקוני, כלול באפשרות להקרבת הקרבנות – אם כאמירת תודה, אם כנדבה, אם ככפרה על חטא. לכל אדם פתוח הערוץ הזה. פעולה שיש בה קשר אדם-אלוהים. אולם בל נטעה בריבוי הפרטים והדיוקים, לא יכולה זאת להיות שרשרת פעולות חיצוניות בלבד – עליה יזעקו הנביאים – "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהֹוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (ישעיה,א,יא). אנו עוסקים כאן בעבודת הנפש – "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן.." (ויקרא, ב,א) "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא…" (שם, ד,ב) . הבאת הקרבן – תחילתה פעולה פנימית של האדם. בנפשו. אז ייעשה גם המעשה הנדרש.
ניסוח זה של הפסוק – "אדם כי יקריב מכם קרבן" מעורר תמיהה ורמז – אדם יקריב מכם? האמנם? – אולי "פשוט" השתבש כאן סדר המילים בפסוק כפי שמציעים חלק מן הפרשנים והיינו צריכים לקרוא בסדר אחר – "אדם מכם כי יקריב קרבן לה'.." או אולי בעצם אף אחד כאן לא התבלבל ולא השתבש, הכוונה היא בדיוק זו – להקריב מכם…
כך מסביר אברבנאל: " 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ' – רצונו לומר שמהם ועצמותם יהיה הקרבן ההוא.. לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה'…" – הקרבן אינו החי, או הצומח שהביא האדם אל המזבח.. הקרבן הוא תהליך שעושה אדם עם עצמו. מהי אותה הקרבה פנימית שנדרשת? העבודה עם עצמנו, ורצוננו? מהי אותה פעולה פנימית שאנו נדרשים לה במעשה ההתקרבות?…
טוען הספורנו: "כי יקריב מכם" – כי יקריב מעצמכם, בווידוי דברים ובהכנעה.. כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת".
עם חורבן הבית, כאשר בטלו הקורבנות, החליפו אותם התפילות. כמו הקורבנות, גם התפילות קיימות לכל אדם באשר הוא. כמו הקורבנות, גם הן דורשות את כוונת הלב, המקבלת צורה של מילים, קול נשמע, שפתיים מתנועעות. ביטוי וקריאה להודיה, לכאב לבקשת כפרה. ביטוי וקריאה לרצון להתקרב. לעצמנו. לחיים.

למדני, אלוהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,
על החרות הזאת, לראות, לחוש, לנשם,
לדעת, לייחל, להיכשל.
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל,
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהיה עלי יומי הרגל.
(לאה גולדברג)