יותר מפעם אחת, שמעתי דרשנים מצביעים על האופן בו מבנהו של פרק ד' של ספר ויקרא מסגיר את אשמתם של מנהיגים, את היותם חוטאים בהגדרה. קריאה שכזו מתבססת על רצף הפסוקים המנחים על הבאת קורבן חטאת על ידי גורמים שונים: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה…" (ויקרא ד', ב'); בפסוק לאחר מכן אנו קוראים "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם" (שם ג'); בהמשך קוראים על האפשרות "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ …" (שם י"ג) – ואילו לגבי הנשיא כתוב: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" (שם כ"ב).

מסורת פרשנית של חז"ל, אותה רש"י מביא, מחזקת קריאה זו ודורשת: " 'אשר נשיא יחטא' – לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו". לאמור, מובן מאליו שהמנהיג יחטא, זדונות ושגגות כאחת, ואשרי הדור שמנהיגיו לכל הפחות מצטערים (אפילו) על שגגותיו. לאחר קריאה שכזו דעתנו גסה עלינו: אנחנו מסתכלים על מנהיגנו במבט המשלב זלזול, האשמה והתנשאות. הם חיוניים בעיקר כדי לפטור אותנו מכל שמץ של אשמה או אחריות על החטאים של המרחב הציבורי.

אלא, שאחד מהפסוקים המצוטטים לעיל מעלה אפשרות ממשית כי כל עדת ישראל תישא אחריות קולקטיבית לחטא. לפי לשון הפסוק: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ" (שם י"ג).

כיצד ניתן להבין את האפשרות שכל עדת בני ישראל ישגו? כפי שרבנו בחיי מיטיב לנסח בפרשנותו לפסוק זה, "אי אפשר שכל ישראל יסכימו בחטא". מכאן שחז"ל מתקשים עם רעיון זה, ולכן דורשים כי פסוק זה מתייחס לנציגי כל עדת בני ישראל – היינו, הסהדרין (ראו ספרא ויקרא חובה פרשתא ד', ב' ובבלי הוריות ג', ב'). אכן, חז"ל צודקים כאשר הם מניחים כבלתי-סבירה בעליל את האפשרות כי כל ישראל "יסכימו בחטא". אלא שנהיר לכל מי שמישיר מבט אל הפסוק כי הוא אכן מדבר על חטא קולקטיבי, עליו כל הקהל נושא אחריות. אלא שנותרת לנו דרך נוספת להבין את השותפות של כל עדת ישראל בחטא: לא שהם ביצעו את אותו החטא ביחד, אלא שהאחריות על חטאו של חלק מהציבור מוטלת על הציבור כולו. לאמור, כאשר עוול מסוים מתרחש במרחב הציבורי, התורה פוסלת מחלקים שלמים של הציבור את האפשרות להסתתר ולומר כי הם לא נטלו חלק בדבר.

במידה מסוימת, זה מזכיר את פרשת "עגלה ערופה" (דברים כ"א, א'-ט'), כאשר נמצאת גופה של מת בין שתי רשויות, ושני הציבורים נדרשים להתנער מאחריות על המעשה, בבחינת "יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כ"א, ז'). אלא שבמקרה של עגלה ערופה, הציבור מתנער מהאחריות, והוא עושה זאת באמצעות נציגיו. ואילו כאן, במקרה דידן, הציבור נדרש לקחת אחריות על מעשיו, על חטאו. דווקא משום כך, אין אפשרות כלשהי שימונה שליח שיעשה זאת. קיימים מקרים, אומרת התורה, בהם הציבור כולו חוטא, ועליו לקחת אחריות על כך.

זהו רף גבוה ביותר של אחריות, שכן כל יחיד ויחידה נושא אחריות חלקית על הנעשה במרחב הציבורי. לו היינו מתייחסים במלוא הרצינות לפסוק זה, כך סבורני, השיח הציבורי בישראל – ולא רק השיח, אלא גם המרחב הציבורי עצמו – היה משתנה ללא-היכר. שורה ארוכה של עוולות – לקרוב ולרחוק; ליהודים, לעובדים זרים, לפלסטינאים; לנשים, לרעבים, למנוצלים – כל אלו היו נראים אחרת בתכלית לו היו מקבלים לא רק את האמפטיה שלנו, אלא גם את כתפינו בניסיון אמיתי וממשי לתקנם. זאת, מתוך ידיעה ברורה כי מעצם היותנו חלק מן הציבור, אנחנו נושאים אחריות ממשית לחטא.

לפי אמירתו הידועה של רבי נחמן מברסלב, "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר גם לתקן". אלא שהפסוק הנדון כאן (ויקרא ד', י"ג) דורש מאתנו הכרה באמת המקדימה את אפשרות התיקון – היינו, שציבור שלם גם יכול לקלקל. עד שלא נכיר באפשרות ממשית זו, לא נוכל לתקן.