שתי הפרשות, ויקהל-פקודי, שבסוף ספר שמות המתארות את הקמת המשכן וכליו מזמנות לנו אפשרות להשוות את הנאמר בהן למה שנאמר כמה פרקים קודם לכן בפרשות תרומה-תצווה – כאן הציווי וכאן הביצוע.
והנה שם הכתוב אומר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה ב') וכאן הוא אומר: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת" (ל"ה ה'). כמה פסוקים אחר כך אנו קוראים כיצד קיימו בני ישראל את הציווי הזה: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב.." (פס' כ"ב).
התורה מוסיפה עוד שלוש פעמים להדגיש את תפקידן של הנשים: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ.." (פס' כ"ה), "וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (פס' כ"ו), "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם.."(פס' כ"ט).
ללמדך עד כמה התנדבו הנשים במלאכת המשכן. 'ויבואו האנשים על הנשים' מכאן אתה למד שהנשים היו שם בראשונה והאנשים טפלים להן.

אנו קוראים השבוע גם את פרשת החודש – הפרשה האחרונה בארבע פרשיות שקוראים בנוסף לפרשת השבוע במהלך חודש אדר. 'שקלים' לפני ר"ח אדר – על תרומות שהיו תורמים לתיקון המקדש והיו מתקנים את הדרכים לעולי רגלים שיבוא בפסח. 'זכור' – את אשר עשה לך עמלק לפני פורים. 'פרה' – היטהרות מטומאת המת לפני קורבן הפסח. ו'החודש' – הזה לכם ראש חודשים לחודשי השנה, לפני ראש חודש ניסן.
פרשת החודש כוללת בתוכה את מצוות קורבן הפסח – "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (פרק יב פס' ג'-ד')
מכאן למדו חז"ל שאין קורבן הפסח נשחט אלא למנוייו – אנשים שהצטרפו מראש לאכול יחד את קורבן הפסח. אמנם בדרך כלל מדובר במשפחה, אבל כפי שאנו רואים כבר בתורה אין זה הכרחי. יכולה להיות גם חבורה של אנשים שאינם בני משפחה אחת.
ומה עם חבורה של נשים? יהודית האופטמן הצביעה על הבדל בעניין זה בין המשנה לתוספתא. שנינו במשנה (פסחים פ"ח מ"א): 'האשה בזמן שהיא בבית בעלה – שחט עליה בעלה, ושחט עליה אביה – תאכל משל בעלה. הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה – שחט עליה אביה, ושחט עליה בעלה – תאכל במקום שהיא רוצה'.
ההלכה שבמשנה מכירה את האישה או בבית בעלה או בבית אביה. לעומת זאת שנינו בתוספתא (פ"ח ה"י): "פסח ראשון שוחטין על האישה בפני עצמה…"
התוספתא מכירה מציאות של נשים עצמאיות שאינן כפופות לבעליהן או לאביהן.

נשים עצמאיות פגשנו כבר בתחילת ספר שמות. שם קראנו על נשים נוכריות ויהודיות שסירבו לפקודתו של מלך מצריים להמית את ילדי העברים – שפרה ופועה, בת פרעה, מרים ויוכבד.
אמרו מעתה ספר שמות פותח בנשים שמסרבות לפקודה ומסיים בנשים שמתנדבות לבנות את בית ה'. סיפורו של ספר שמות הוא סיפור יצירתה של עדת ישראל, וזו אין לה קיום, אלא כשהיא מורכבת מאנשים ומנשים עצמאיות ברוחן ובמצפונן.