ספר שמות: פרק ל', פסוק י"א – פרק ל"ד, פסוק ל"ה

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַים לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ." (שמות ל"ב, א')

המשאלה לעשות א-לוהים נראית כסתירה פנימית. מהותו של א-לוהים הוא בהיותו אחר לאדם, שונה ממנו, היוצר אותו ולא הנוצר על ידו. זו גם טענתו האירונית של ישעיהו כנגד בוני הפסלים, כשהוא מתייחס אל העץ ממנו יצרו את הפסל:"חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יצְלֶה צָלִי וְישְׂבָּע אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר. וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יסְגָּד לוֹ וְישְׁתַּחוּ וְיתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה. לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם. וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד." (ישעיהו מ"ד)

תיאור מימוש המשאלה, לא נופל במוזרותו מתיאורים אלה:
"וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ ישְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָים." (שמות ל"ב, ג'-ד')

כיצד אפשר להתייחס אל העגל שנוצר עכשיו, כזה שהוציא אותם בעבר ממצרים?יש בין המפרשים שמפאת קושי זה פרשו שהעגל לא נתפס כאל, אלא כמייצג את האל. אך פשוטו של הפסוק מורה אחרת.

שתי משאלות שאינן עולות בקנה אחד מתרוצצות בתודעתו של האדם באשר הוא אדם. המשאלה האחת היא לבקוע את בועת הבדידות שלו, למצוא את האחר. משאלה זו יכולה לבוא לידי ביטוי ביחס לאחר אנושי – או אפילו חיה או חפץ – ויכולה לבוא לידי ביטוי ביחס לאחר המוחלט, א-לוהים. המשאלה השנייה – הפוכה. האדם שואף להעצים את עצמו, לבטל כל אחרות, להתעלם מכל מה שאינו הוא. האדם מסתבך עם עצמו כשהוא מבלבל את שתי המשאלות. יצירת אלוהים היא הביטוי המובהק לבלבול שכזה. האדם מתעה את עצמו כאילו יש אחר בעולמו, כשלמעשה לא אחר הוא אלא שיקוף שלו עצמו. משה קורע את המסך –

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַים וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי ישְׂרָאֵל." (שמות ל"ב, י"ט- כ')

את הלוחות שבאו מהאחר – משה שובר, העם לא ראוי להם כיוון שאין הוא רוצה אותם. את העגל שהוצג כאלוהים – כאחר – הוא טוחן ומשקה את העם, לאמר – שתו אותו, היפכו אותו לחלק מכם, כיוון שזה מה שהוא, אתם – ולא האחר.