לֶעָמֵל קִרְאוּ דְּרוֹר,
וְנָתַתִּי אֶת בִּרְכָתִי,
אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לַצְּרוֹר,
לְגַלּוֹת עַל יוֹם שִׂמְחָתִי
ר' שלמה אבן גבירול

מן המפורסמות היא המחלוקת התלמודית בכתובות בה מבקש רבי זירא להשתמט מעם רבו, רב יהודה הבבלי, אחר שביקש הראשון לעלות ארצה והוכיחו על כך רב יהודה בסדרה של טעונים כבדי משקל:
"רבי זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל. דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם יהוה" רב יהודה מצטט מירמיה (כ"ז) את הפסוק הדן בכלי המקדש שהוגלו עם גלות ישראל על מנת להבהיר, כי אין לעלות ארצה טרם באה הגאולה האלוהית. על כך משיב לו רבי זירא: "ההוא בכלי שרת כתיב" , לא בבני אדם ממש ואין להסיק מן הכלים על המבקשים לעלות ארצה. ללא מענה על דבריו של רבי זירא פונה רב יהודה אל דרכי טעון אחרות ומרחיבה הסוגייה אל שלוש השבועות הנלמדות משיר השירים.
בכל פעם שאני שבה לעיין בסוגייה זו אינני יכולה שלא להתעכב ולשאול על דרכו של רב יהודה. מדוע, כשהוא מבקש למנוע עלייתו ארצה של בשר ודם הוא מצטט פסוק מפורש על הכלים? כל כך פשוט שאפשר יהיה להפריכו, כל כך מובן שאפשר יהיה לעקוף את דבריו החמורים.

כך דרך החיים, עיתים הם רק אוסף של חוקים ומשפטים, דברים שיש לעשותם או להימנע מהם ועיתים יש בהם רגעי התעלות נפש, השתתפות באיזה חזיון נפלא. ראו, דרך משל, את סופה של פרשת משפטים, שאף שהיא מזכירה את כל העוולות האפשריות המתקיימות בין בני האדם, בוחרת היא לסיים דווקא במעמד מעורר הוד: "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וגו". מנגד מתרחש תהליך הפוך לזה – הרי לא תמיד אפשר יהיה לדבר אל האלוהים מתוך הענן, ובודאי לא יוכל לעשות זאת כל אדם – ומרגע ההתעלות של הנדיר חוזר האדם אל מעמקי השכיח, הקבוע והממוסד. יורד לו, אפוא, האדם מן ההר והענן ובונה לו משכן. רשימת החפצים הנדרשת כמעט ואין לה סוף וכלים מכלים שונים ועורות ושמנים ועצים נאספים. במובן זה נראית פרשת תרומה כמבחן בקיאות קשה במיוחד בעבורו של האדריכל הצעיר. אמות ומידות, רחבים וקומות ,טבעות לולאות ופעמונים.

ואולם, מתוך כל הוראות הבינוי צצה ועולה דמותו של אלוהים ומעניקה לכל זה גם משמעות גדולה:" וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" וכן " וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת ".
לא רק אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, גם האדם. אמת נכון, הוא איננו מוזכר מפורשות אך מתיאורי הכלים כמעט ואפשר לראות את דמותה של האישה במנורה כמו גם את דמותם של בני האדם העולים מתוך הכרובים, פרשי הכנפיים, עליהם נאמר: שפניהם איש אל אחיו. דברים דומים אנו קוראים גם על יריעות הבדים, שהן חברות אישה אל אחותה. וכן הלאה על קרשי המשכן :"ויהיו תאמם (תאומים מותאמים) מלמטה ויחדיו יהיו תמים". ברור וידוע שלכל כלי מכליי המקדש נמצא מי שיפרש את סיבתו ומשמעותו הסימבולית, אך כאן ישנה אינטימיות אנושית בין הכלים, חבויה ומרגשת, המציינת בפשטות אחוות בני אדם. מבקש הקב"ה את האחדות ברקמת העורות, את ההתאמה של הבריחים זה עם זה ואת ההתכנסות המכונפת של איש הנושא את שלומו של אחיו. כל פרשת תרומה, כשמה כן היא, אחוזה בנדיבות הלב וברצון העם לתת מכל מה שיש לו. (בהקשר זה מעניינים דבריו של יעקובסון בספרו "חזון המקרא" עת מעמיד אותנו על ההבדל בין הפרשה להפטרה. כאן הולך ונבנה מקדש צנוע שכולו תרומות לב, ושם עולה מקדש אדיר ועצום המבוסס על המס ששם שלמה בתקופת השלום עם חירם). נדיבות זו מוצאת את מקומה גם אצל הכלים, המתנהגים באותה מידת אצילות וכביכול שותפים לאווירה הכללית השוררת במקום. הביטוי "אישה אל אחותה" , החוזר על עצמו חמש פעמים, עומד בניגוד גמור למוזכר בויקרא ,עת דן המקרא בנישואים משפחתיים שאין להתירם: "ואשה אל אחֹתה לא תִקח לצרֹר לגלות ערותה עליה בחייה" (י"ח, יח) ומזהירה התורה מפני מצב בו תהפוכנה האחיות לצוררות זו את זו, לצרה ולעגמת נפש בשל קרבתן אל אותו האיש. לא כן במקומנו, פונה אישה אל אחותה תוך דאגה וקרבה. אין רווח בין הנשים, חוט אל חוט, רקמה אל רקמה הן תופרות חיים במשכן.

ואולי לכך התכוון רב יהודה כשציטט מירמיה.
הכלים אינם צריכים לרגלי אדם שיישאו אותם חזרה אל הארץ המובטחת, ולא הבין רבי זירא את רבו. נדיבותם של התורמים והוראותיו של האלוהים עיצבו משכן מדברי שהצנעה שולטת בו והאחדות מקיימת אותו. כלים אלו גלו לבבל, ושכינה עימהם ואין הברכה שרויה בלעדיהם משום שמייצגים את אותו רגע נשגב שבו אפשר היה לחבר את העצם עם הבריח, את הלולאה עם היריעה. הכלים, אומר רב יהודה הם בני האדם שנותרו ללא משכן, עזובים הם צריכים לחכות ליום פקודה.