בסיום טקס הברית שחותם את פרשת משפטים מהשבוע שעבר, מצווה אלוהים על משה לעלות אל הר סיני לקבלת "לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם". ואלו הדברים הראשונים שמספר לנו הכתוב שנאמרו למשה בפתח פרשת תרומה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה: מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי". ברשימת התרומות משובצים גם ההסברים שכורכים את החומרים עם הפעולות שיתקיימו בו בעתיד – חומרים למבנה, שמן למאור, בשמים לשמן המשחה ולקטורת ואבנים לאפוד ולחושן. הכל עבור אלוהים שבעצם מבקש שבני ישראל יבנו לו מקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". האל מחפש לו מקום לשכון בו בכדי להרגיש קרוב לעם, להיות ממש "בתוכם", לא רק בלבבות אלא במקום פיזי מסומן היטב בחומרים מובחרים.

כשתוהה גם המדרש מדוע מיד לאחר טקס הברית המרומם מגיעה הדרישה החומרית לבניית המשכן הוא מתייחס לאמירת "נעשה ונשמע" של בני ישראל – בניגוד למצוות רוחניות או חברתיות בהן הכוונה היא הראשונה, מצוות הקמת המשכן דורשת לעשות מעשה פיזי ולתת מן החומר שיש לבני ישראל עבור הקמתו. ואכן, השורש ע.ש.ה חוזר לא פחות מ – 60 פעמים במהלך הפרשה הקצרה הזו, אך רובן בהטיית "ועשית" – אתה, משה, למרות שברור כי לא משה הוא שיבנה את המשכן וכליו. לאור זאת, ובימים אלו בהם התקשורת רוגשת סביב הבית והמעון, טיבם והוצאותיהם, קשה שלא לתהות מה תפקידם של אלו עבור המנהיג עצמו ועבור העם. הצעה לתשובה לכך אפשר למצוא בשני מקומות בהם נקטע שטף התיאורים הגדוש זהב, כסף ונחושת, עצי שטים, עורות מובחרים ומיני תכלת וארגמן, במהלך הפרשה.

בפעם הראשונה, בכדי ליעד את ארון העדות להתגלות האל בפני משה: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת–אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אם עבור האל מאפשר המקדש לשכון בתוך העם, עבור משה המנהיג הוא משמש מקום להיוועדות, מקום להתגלות ולקבלת הדברים שעליו להעביר אל העם. המקום המיועד למשה בתוך המשכן הוא לא יותר ממרצפת לעמוד עליה, והיא-היא הלשכה הפרטית, המשרד שמאפשר את ההכנה והעבודה הנדרשת למעשה ההנהגה.

בפעם השניה נקטעים התיאורים בכדי ליעד את הפרכת "לכם": "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת, לָכֶם, בֵּין הַקֹּדֶשׁ, וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים." בשלב זה עוד לא מפורט מיהם אותם "לכם" אך אנו יודעים כי הם למעשה אהרון ובניו שישמשו ככוהנים. כך שאם המקדש הוא לי, הכפורת היא לך, משה המנהיג, ולכם הפרוכת, לכם, משרתי הציבור, מיועדת ההבדלה. מעין תזכורת קבועה כי גם כשאתם באים פנימה אל המקדש שלי ונחשפים לעושר והיקר ממנו הוא נבנה, עוסקים בעבודת הקודש וקודש הקודשים, מה שנותר לכם מכל זה היא התזכורת שעליכם להבדיל ביניכם ובין התפקיד שאתם משמשים בו ובשמו אתם מבאי אותו מקדש.
והעם? לא בכדי נתבקש משה לפנות אל העם כולו לאסוף את התרומה. ואף שהם עם עבדים שיצא זה מכבר לחרות ואין בידיהם עושר וממון, יש לתת הזדמנות לכל אחד מהם להשתתף בבניית המשכן ככל יכולתו. העם אינו מוזמן לבוא פנימה אל הקודש וכל שהוא יראה מן העושר והפאר הם יריעות העיזים המכסות מבחוץ את המשכן. אולי לעם נועד הפירוט הרב, למען ידע מה יש שם בלבו פנימה של המבנה הפשוט לכאורה ויזהה בו את הדבר שתרם מנדבת לבו כאותו הדבר השוכן בתוכו פנימה, כמאמר הרבי מקוצק – אלוהים דר במקום בו נותנים לו להיכנס.

שבת שלום!