לפני כשלוש שנים זכיתי להיכרות מעמיקה יותר עם מושג הקדושה במסגרת סדרת שיעורים שהעבירו שי זרחי ומשה הלברטל בבית המדרש תהודה. בתחילת המפגשים הללו סברתי שמושג זה כמעט ואינו רלבנטי לחיי נטולי האלוהים, אך במהרה התבדיתי. מאז אותה סדרת מפגשים עסקתי לא מעט בניסיון לפענח את מושג הקודש בעזרת הוגים ופרשנים שונים, התיידדתי עימו, והוא הפך מושג חשוב בחיי. פרשת השבוע, אשר בה מופיע המושג "קודש" 14 פעם (!) מחזירה אותי לעיסוק במושג זה ומאפשרת לי להבינו מעט יותר לעומק. אנסה לשתף בתמצות בהבנתי את מושג הקדושה ואז אבחן את הופעתה בפרשתנו.
הקדושה קשורה קשר עמוק למושג הגבול. התחום הקדוש הוא תמיד כזה אשר איננו שולטים בו לחלוטין. משה הלברטל עמד על כך שבחינת תופעת הקדושה בהלכה היהודית מובילה למסקנה שהקדוש הוא "התחום שאינו ניתן למניפולציה ושליטה אנושית". גבול השליטה. יוצא מכך שאחד ממאפייני הקדושה המרכזיים הוא שאיננו רשאים לעשות שימוש בקדוש רק כמכשיר לתועלתנו, כאינסטרומנט. יחס של קדושה הוא יחס המכונה ביהדות "לִשְמַה", לשם הדבר עצמו ומתוך אהבתו ולא לשם דבר אחר מתוך חישובי עלות-תועלת. בעולם ההלכה יש לדבר דוגמאות רבות. למשל, כאשר אוסרת ההלכה על שימוש בבית כנסת כקפנדריא, מעבר המקצר את הדרך, הרי שהיא מייצרת למעשה את בית הכנסת כתחום נבדל ומרומם, תחום קדוש, אשר איננו נתון לשימושנו החופשי. תחום זה חדל מהיות מכשיר בידך ומעתה יכולה את ויכול אתה לעשות בו רק שימוש תכליתי, זאת אומרת שימוש לשם התכלית המהותית שלו.
דומני שאנשים רבים רוצים שיהיו בחייהם דברים שאין הם מתייחסים אליהם כחפצים שניתן לעשות בהם ככל העולה על רוחם ושגישתם אליהם תהיה שונה ומיוחדת. אנחנו מבקשים להציב לעצמנו גבולות בכדי ליצור תחומים מרוממים בחיינו, תחומים שהיחס אליהם אינו מכשירי ("לא לשמה") כי אם תכליתי ("לשמה"), יחס שלטענת הרמב"ם נובע מאהבה ולא מיראה. באם דבר מסוים איננו יכול להוות מכשיר עבורי, הרי למעשה אני מפריד אותו משאר העולם ואף מרומם אותו. רודולף אוטו, הרב עדין שטיינזלץ ואחרים כבר עמדו על כך שהקדוש הוא הנבדל והמרומם. בנקודה זו יש להבחין בין שני סוגים של קדושה. האחד, התואם את הזרם הריאליסטי מימי הביניים, יזהה קדושה כאיכות מיוחדת הנמצאת בדבר עצמו וכנראה מושרית עליו מלמעלה על ידי האל. לדבר יש קדושה בפני עצמו ומבלי קשר לשאלה כיצד אני נוהג כלפיו. השני, התואם את הזרם הנומנליסטי מימי הביניים, הוא זה אשר סבור שאין בדבר איכות עצמית של קדושה אלא שביחסי אליו הריני הופך אותו לקדוש. על פי הזרם השני, העומד בבסיס הצעתי להבנת הקדושה והרלבנטיות שלה גם לעולם חילוני, עצם הכרעתי ופעילותי להוציא דבר מסוים מתחום שליטתי, להפריד אותו מהשאר ולנהוג בו כמרומם הופכת אותו לקדוש. באופן פרדוכסלי, אני שולט באי השליטה ומכונן אותה.
הבה נשוב ל"ויקהל". פרשתנו חשודה בעריכה מרושלת מאחר והיא נפתחת בשלושה פסוקים העוסקים בשבת ואז עוברת לפתע לעסוק בפרטי הפרטים של מלאכת בניית המשכן. רבות נכתב על הקשר בין פתיח זה להמשכו, ואני אבקש להוסיף נדבך קטן ולהצביע על קשר צדדי נוסף בין החלקים בעזרת ניתוח מושג הקודש.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהֹוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

הקשר ההפוך בין קודש למלאכה זועק לכאורה מהפסוק. הקודש הוא זמן ללא מלאכה, הוא סותר את המלאכה. ישנה ניגודיות עמוקה במצוות השבת בין הקודש למלאכה. הלברטל מסביר שאיסור המלאכה הוא למעשה איסור יצירה ולא איסור מאמץ והוא תואם את אבחנותינו לגבי הקדושה. הנה אני מייחד את זמן השבת ומוותר בו על שליטה בסיסית הבאה לידי ביטוי במלאכת היצירה. אך פרשנות זו אינה מסתדרת עם שארית הפרשה אשר בה כאמור מופיעה המילה קודש עוד 13 פעם ורובם ככולם בהקשר של מלאכה. למעלה מזאת, בפרשתנו מופיעים צירופי המילים "עבודת הקודש" ו "מלאכת הקודש". הפסוקים אומרים לנו במפורש שאין סתירה בין קודש למלאכה. אם כך, האם מלאכה וקדושה סותרים זה את זה כבשבת, או קשורים זה בזה כבמשכן?

דומני שכדי להבין זאת יש להוסיף נדבך להבנת הקדושה והוא יסוד התכלית והכוונה. קאנט כבר לימד אותנו שמהותה של פעולה מונח בכוונה שמאחוריה ולא בתוצאתה. איסור המלאכה בשבת הוא, על פי פרשנויות שונות, האיסור ליצור שלא למען ובהתאם לתכלית השבת. כאשר אני משתמש בזמן השבת לתועלות אחרות הרי שאני הופך את הזמן הזה למכשיר ומחלל את קדושתו. מיד אחרי איסור המלאכה מופיע הפסוק: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". הבערת האש היא סמל ליצירה למען תועלתי האישית למטרות חולין. כוונת ומטרת הבערת האש היא חולין. כך גם המלאכות הרבות הנעשות במסגרת בניית המשכן אסורות בשבת מאחר וכוונת ומטרת העושה אותם אינה מכוונת לתכלית ומהות השבת. יחד עם זאת, כאשר נעשות מלאכות אלו בכוונה מלאה של בניית בית האלוהים הרי שאותן מלאכות ממש שאסורות בשבת מוגדרות כמלאכת קודש. מלאכת בניה, אריגה וטוויה יכולה להיות חולין גמורה ואילו כאשר תכליתה וכוונתה לשמש את בית האלוהים היא הופכת למלאכת קודש. יסוד הקדושה בכוונה.

נוכל אם כן לסכם ולומר: הקודש הוא תחום אשר אני במכוון מרומם ומבדיל, מגביל בו את שליטתי, נוהג בו ביחס של 'לשמה' מתוך אהבתו ולא משתמש בו כמכשיר לתועלתי. בתחום זה אין לעשות דבר שמטרתו וכוונתו חיצוניים וזרים למהותו. חול וקודש הם שני יסודות חשובים בחיי אדם ואין לאפשר לאחד לבטל את רעהו. החול גמיש, מתפורר ומתגבש, מעוצב מחדש בכל רגע, שואף לחירות ממגבלות. הקודש יציב, קבוע וחזק, שומר על מעמדו וצורתו לאורך זמן, שואף לממשל עצמי וגבולות. החול פונקציונאלי, משמש ככלי, מאפשר לי יחס "לא לשמה" למען צרכים שונים בחיי. הקודש מהותי, משמש כתכלית, מאפשר לי יחס של "לשמה". החול יומיומי, משתלב, ארעי וארצי. הקודש יוצא דופן, מבדיל עצמו, כמעט נצחי ומרומם. החול יוצא מיסוד נפשי של רווח והפסד, יראה ובטחון. הקודש יוצא מיסוד נפשי של אמונה ודבקות, אהבה שאינה תלויה בדבר. מושגים אלו חשובים גם ליחס שבין אדם לחברו.
יחס זה יכול להיות כולו חולין ואזי הופך אני את האדם שמולי למכשיר לתועלתי, לחפץ. יחס זה יכול להיות גם חלקו קדוש ואזי אני רואה תמיד את האדם שמולי גם כתכלית. יפים לעניין דבריו של קאנט: "עשה מעשיך כך שהאנושות שבך, ושבכל אדם אחר, תהא עבורך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד", או בשפתנו: "עשה מעשיך כך שתהיה בהם תמיד גם קדושה".