שבר גדול.

רק ארבעים יום לפני המסופר בפרשה שלנו, עמד עם ישראל בתחתית הר סיני, הצהיר פה אחד כי "כל אשר דיבר ה' נעשה", שמע את קול ה' דובר אליו את עשר הדברות, "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן" – והנה, יום אחד של חרדה ובלבול, כי בושש משה לרדת מההר, הספיק לכך שכל העם נקהל על אהרון ודורש תחליף: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".

נשכח מהרה תוכנן של הדברות הראשונות: נשכח "אנוכי ה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", נשכח "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", נשכח לגמרי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה…"

שני השותפים לפרוייקט הנחלת התורה לעם ישראל מגיבים אינסטינקטיבית כל אחד בדרך אחרת לשבר ולמשבר. אלהים מעדיף לוותר על העם. "לך רד", הוא אומר למשה, "כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים". העם כבר איננו עמי, לכל היותר הוא עמך. אתה, לא 'אנוכי', כפי שהכרזתי בעשר הדברות, העלית אותו ממצרים, "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול".
גם משה חש את חרון האף, אבל הוא מעדיף לוותר לא על העם, אלא על התורה. לפחות על הסמל שלה. "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחות וישבר אותם תחת ההר". לנוכח השבר הפנימי, שלו ושל האל, הוא עושה מעשה של שבר ומשבר את הלוחות.

רש"י על הפסוק האחרון בתורה, "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" מפרש את המילים האחרונות של התורה, "לעיני כל ישראל" – "שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם"… והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו שנאמר 'אשר שיברת' – יישר כוחך ששיברת (שבת פ'ז) ".
לפי רש"י, היד החזקה של מביא התורה לישראל, היא הכח שבשבירת הלוחות לעיני בני ישראל. זה המעשה הגדול של משה בכל תקופת מנהיגותו. זה ה"נעשה ונשמע" שלו.

מה המעשה הגדול הזה אמור ללמד אותנו? הוא מלמד, בין השאר, כי "תורה" איננה רוח בלבד. המדרש מספר כי בשבר משה את הלוחות, פרחו מהם האותיות שנכתבו על ידי האל, בכך איבדו את מה שנישא אותם, את הרוח, הפכו לסתם לוחות אבן כבדים שנשברו לרסיסים. רוח לבדה, לא מחזיקה חומר. יש צורך נכון בשילוב של שתי האכויות הללו, כדי שמשהו, אפילו התורה – יתקיים.
ומסתבר שהתורה איננה רק נאום גדול בקונגרס על הר חורב. התורה היא קיום, והקיום נגלה ביחס ובמעשה. בהיעדרו היא שבורה. כשהמעשה הנדרש הופך לאלילי, לעבודת פסל, אין הבדל בין לוחות שיש לעגל זהב. את התורה החקוקה הזו אפשר וראוי לשבור כי בהיעדר קיומה ניטלת ממנה הקדושה, נותרת רק אבן כבדה ולאבן אין שום קדושה מצד עצמה, כפי שלהר סיני ולכל מקום המוגדר "קדוש" אין קדושה מצד עצמו, והוא עצמו לא יעניק קדושה למי שבא אליו שלא מתוך כוונת קיום.

אלהים ומשה מבינים כנראה, לאחר השבירה, כי הפער בין התורה האלוהית לחיים גדול מידי, ויש לבנות את היחס הנכון ביניהם שוב. זה לא מפתיע ששיא האינטימיות הקרובה ביניהם, מתרחשת דווקא לאחר הכשלון הצורב ההוא. גקם הם מצמצמים פערים. והפעם תתגלם התורה בלוחות שניים, מעשה אדם, אלהיים פחות, ויהיה צורך במשכן, ובארון, ובאמצעים שיקלו על העם לחיות את תכנם ולקיים את הכתוב בהם.
ואיפה הם שברי הלוחות הראשונים, האלהיים, שנותצו למרגלות ההר?

מגרסתו של משה למעשה היצירה המחודש (דברים י') "ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון", מסיק מדרש יצירתי (בבלי, מנחות, צ'ט) כי "מלמד כי הלוחות ושברי לוחות מונחין בארון".

באותו ארון, על פי המדרש, שכנו גם הלוחות השבורים וגם הלוחות השלמים, ואת שניהם נשאו בני ישראל במדבר, והניחום במשכן, ואחר כך במקדש.
שלא נשכח שהשבירה, והאומץ לשבור, הכרחיים לבניית החיים מחדש.

שבת שלום!