"אני לא מצליח להבין מה אתה אומר
אני לא שולט בשפה שאתה מדבר
אולי זו טעות במספר אולי תקלה
אולי כדאי שננתק וננסה מהתחלה
אני שומע אותך מקוטע יש רעש כמו ים
כנראה שאין כאן קליטה אתה נעלם
אני עדיין ממתין על הקו שיגיע התור
אני נשאר כל הזמן מחובר אולי תחזור
האם יש כאן אי הבנה שמיד תתגלה לי
האם אתה עדיין איתי?
ענה לי".
(ענה לי/ אהוד בנאי)

אתחיל רחוק מדברי תורה ואתייחס אל תכניות הראליטי. רגע, אל תלכו – רק כמה מילים. את ימי ראשון בערב, עת תינוקות מגיחים לאוויר העולם במה שמכונה "בייבי בום" אני ממילא מפספסת. את תכניות הבישול אני רואה חלקית ובאשר לשינויים שנערכים בבתיהם של אנשים אלמונים תחת חסות ה "מייקאובר" – זה תלוי אם פתחתי בזמן את הטלוויזיה. לא אצקצק בלשוני, לא זמן צקצוק הוא זה, ולא אמטיר עליהם זעמי. אומר הפוך, לו הייתי יכולה וזמני היה בידי ייתכן והייתי מוצאת עצמי בוכה ומתייפחת נוכח האנושיות הטובה הבאה לעולם בדמותן של תכניות אלו שמביאות פורמט פשוט – מכניסים אותנו אל לב ליבם של החיים, אל קודש הקודשים של חדר הלידה, המטבח והסלון ומאפשרים לנו להציץ, להביט אל הפנים ולהתאהב בדמויות, ברגעים של אושר עילאי וברגעים של מפחי נפש וחרדות, כך סתם באמצע החיים שלהם עצמם. וכבר יונה וולך שוררה:

"הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים".

פרשת השבוע שלנו נעה לאורכה ולרוחבה במישורי החיים, שיש בהם התגלמות הראיה והתגלמות ההסתרה, התגלמות של עוצמות הרבה והתגלמות המעט. כבר מראשיתה, בעת נשיאת ישראל לפקודיהם, מסביר רש"י, כי יש לשאת את הראש באופן שלא הגולגולת נספרת, לא מראה פניו של האיש נחשפים, אלא בדרך מחצית השקל. וכן תרומת הנותן צריכה שתהיה באופן ש "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". פרשתנו מכירה גם בכל קשת היצרים הפועלים פעולתם על האדם, ברצון להתקרב אל הקודש ובצורך להתרחק ממנו וכשהיא מתארת את הבשמים והסמים היא תיטיב לתאר מידותיהן, תכונותיהן אך תאסור את השימוש בהן שלא לצורך המשכן. טנגו עדין של לעלות ולרדת מן ההר, להחזיק בלוחות ולשברן, לראות פנים – לראות אחור.

פרשיות העגל והנקרה בצור מבליטות היטב את המתח הגואה בין קצוות אלו – מחד ריקוד ושחוק נוכח פני מסכת העגל ומאידך השתוקקות משה, ברגע אינטימי ושקט לראות, לפני ולפנים, ממש אל תוך הפנים, את האלוהים:

"מדוע אתה מדבר רק בשפת סימנים
אולי ניפגש בקרוב פנים אל פנים
אני רוצה להבין מה אתה בעצם רוצה
אני מוכן ללכת אתך עד לקצה הקצה
האם אני על שיחה ממתינה ומיד תתפנה לי
האם אתה עדיין איתי?
ענה לי".

ואולם, פני אלוהים הוא איננו יכול לראות, וזו לא הפעם הראשונה, ומיטיב המדרש לתאר את שארע למשה אל מול הסנה הבוער:
"ויסתר משה פניו אמר, "אלהי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני?"
ר' יהושע בן קרחה אומר, לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאילולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות . ובסוף בקש לראות שנאמר (שם לג) הראני נא את כבודך. אמר הקב"ה למשה, אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי. כשבקשתי לא בקשת".

מדרש רבה, שמות פרשה ג' פסקה א'
ברוח שיר השירים, הפורש מסכת שלמה של החמצות ופספוסים, של התקרבות והתרחקות כך מבקש משה בפרשתנו את מה שהיה יכול לראות אם רק היה מביט נוכחו אל האלוהים, בראשית מערכת היחסים שלו עם השכינה. עכשיו, אחר "שלא יפה עשה משה כשהסתיר את פניו" מסרב הקב"ה להראות לפניו.
ואולם, בניגוד לעמדת רבי יהושע בן קרחה מביא ר' הושעיא טעם אחר לעניין הסתרת פניו של משה:

"ור' הושעיא רבה אמר, יפה עשה שהסתיר פניו. א"ל הקב"ה, אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך; חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר (שמות לד) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו".

הרמב"ם, בפרשנותו את בקשתו של משה בנקרת הצור מסביר, כי הבקשה לראות את הפנים היא ברצון להבין את המהות. משה מבקש לראות את פניו של הקב"ה על מנת לצייר בלבו תמונת המהות כמו הייתה פנים של אדם מוכר – שכל מימיקה בפניו מצביעה על מצב נפשו וכוונותיו:

"מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר הראני נא את כבודך, ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ב"ה עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו. שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שידע אמתת המצאו כאשר היא, והשיבו ברוך הוא שאין כוח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו.." (הלכות יסודי התורה פרק א' הלכה י)

בעוד העגל נחשף דרך מסכה, מה שמוליד אולי גם סוג של ייאוש, הוללות ושחוק לומד משה את תורת הסוד הגדולה. במחילה הנחצבת בצור מלמדו האלוהים את כל מה שצריך אדם לומר בשעת מחילה, כשהוא מבקש לעורר רחמי שמיים עליו, אך את הרצון לראות פנים יש לכסות בכף יד גדולה, המסתירה את שצריך להסתיר על מנת להמשיך בחיים אל מול האל. ההסתתרות תאפשר המשך הרצון להתקרב. היא תלמד את האדם לשאול על עולמו של מי שאינו מתגלה בפניו ותאפשר ענווה וכבוד כלפי מי שדרכו להראות רק תנועתו העוברת בעולם. נדמה, כי אהוד בנאי הבין את הדבר נפלא, כשהיטיב לחבר
שאלה
לשאלה
לשאלה
בשיר שכולו הוא רצון לתשובה:

"האם שלחת אלי עכשיו שדר בהול
זה אתר לא מוכר האם אני עובר את הגבול
אם יש בעיה אני מוכן לעזור
אולי יש כאן נתק זמני שמיד יעבור
האם קראת בשמי או שזה רק נדמה לי
האם אתה עדיין איתי?
ענה לי.
האם אתה שם או שאני מדבר אל עצמי
שאצא לקראתך או שאשאר במקומי
אם אפשר בבקשה דבר שפה ברורה
כי אני לא מצליח להבין מה בעצם קרה
קולך בא והולך כל הזמן משתנה לי
האם אתה עדיין איתי?
ענה לי"

והנה שבנו אל הראליטי – אל הוויכוח הציבורי באשר לטיבו של הפורמט. המציע מרכולתו לכל דורש, חפץ במעט מחייהם של האחרים, שכביכול הם כולנו. שקצה גבול גדרותיו הולך ומתרחב עוד ועוד, לעיתים אף מעבר לחיים עצמם. ושוב אל וולך ואל כל שירה הנפלא:

"הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים. / הָלַכְתִּי אֵצֶל אֱלֹהִים / הִצִּיעַ לִי אֶת כָּל הַחַיִּים / רָצִיתִי יוֹתֵר רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים".

ואשאיר את זה פתוח, לדרוש בשבת סביב השולחן.

שבת שלום!