כשלושה חודשים אחרי יציאת-מצרים, ארבעים יום אחרי מעמד הר-סיני, ביום בו היו עתידים להינתן לוחות-הברית, פנה העם עורף והלך לחפש לו אלוהים אחרים – עגל הזהב. לקב"ה היתה זו תחושת בגידה קשה. הרי זה עתה הוציאם מעבדות מצרים באותות ובמופתים, קרע להם את הים, ודיבר אליהם בהר-סיני.
חז"ל ידעו לבטא חויה זו בחדות רבה:
" אמר עולא: עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה. אמר רב מרי בריה דבת שמואל: מאי קרא? "עד שהמלך במסבו – נרדי נתן ריחו". (מסכת גיטין לו:)
תאור של ימי ירח דבש שלאחר חתונה (מתן תורה), בהם הכלה מזנה תחת בעלה, וריח אחר שולט בה.

ואכן החתן כועס. החומרה של המשבר באה לידי ביטוי בדבר ה' אל משה – " וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: " (שמות לב, י). הקב"ה אומר למשה כי אין תקנה לחטא הנורא, אין דרך חזרה, המשבר מוחלט. אין לעם החוטא הזה זכות קיום, הם חייבים כליה. צריך להתחיל הכל מחדש.
על חטא העגל נענש העם קשות. לאחר שמשה ניפץ את לוחות הברית העגל נשרף ונטחן עד דק, אֶפרו פוזר על המים – והעם הושקה במים כדרך האשה הסוטה (פרק ל"ב, כ); ראשי המסיתים והחוטאים, כשלושת אלפים איש, הוצאו להורג על ידי בני שבט לוי (ל"ב כז-כח), וה' הביא על העם מַגֵפָה (פרק ל"ב, לה).
גם אחרי שמשה מרגיע את הקב"ה, בדרכו המיוחדת, ונחם ה' על הרעה אשר ביקש לעשות לעמו, ישנה הרגשה קשה של חוסר מחילה :
" וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם:"( ל"ב, לד) כמה כעס ועלבון יש כאן. כמה קשה היא הסליחה.
ובשפת חז"ל:
" אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון " (סנהדרין ק"א.)
מצד הקב"ה זה הופך לחטא מיתי. לעולם לא נדע האם נסגר החשבון על חטא העגל.

אכן קשה היא הסליחה.
יחד עם זאת, היכולת להודות בחטא, לקחת אחריות ולחיות אחריו בהתחדשות היא יסוד גדול ביהדות."אמר רבי יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה" (עבודה-זרה ד:)
רצוני ללכת בעקבות כמה קטעי תלמוד ומדרש ולברר איתם כיצד ניתן להביט בחטא העגל בעיניים אחרות:
"ודי זהב (דברים א', א) – אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע! בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שיעשו את העגל…א"ר יוחנן משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?" (ברכות לב.)
הקטע הנ"ל מסתכל על הגודש הפיזי והרגשי של עבדים שבתקופה קצרה כל כך "יצאו ברכוש גדול" זכו לניסים גלויים, וחוו מפגש מדהים עם אלוהים בסיני. הגודש הזה לא יכול להתמודד עם החלל שנוצר באותו בוקר בו בושש משה לרדת מההר.

ובמדרשים אחרים:

"למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים – מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא אמר משה, רבון העולם! מהיכן הוצאת אותם לא ממצרים, שהיו כולם עובדי טלאים?…הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך ואף הם עשו עגל, לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים, דע מהיכן הוצאת אותם." (שמות רבה מ"ג,ח)

"כשקבלו ישראל את הדברות לאחר מ' יום שכחו את אלהיהם ואמרו לאהרן, המצרים היו נושאין את אלהיהם והיו משוררין ומזמרים לפניו ורואין אותו לפניהם, עשה להו אלהים כאלהי מצרים ונראה אותו לפנינו." (פרקי דר"א)

כמה אנושי הוא הרצון לחוש ולראות את האל. ולא רק בימים קדמונים. כמה קשה היא התיאולוגיה היהודית של אל המסתיר פניו. קשה היא האהבה האפלטונית.
כמה טבעי לנפש ההומה של האדם הרצון לאחוז, לגעת, לראות.1

אך ברצוני לגעת בסוגיא מכיוון אחר לגמרי, כזו שאינה נוגעת במוטיבציה של החוטא, אלא דווקא בתגובה של האל.
מדרש מרתק מובא ברש"י (ל"ב, יא), על מילות ההרגעה של משה כלפי ה':
" לָמָה יהוה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גיבור בגיבור?"
וביתר ביאור:
"אמר (משה): רבון העולם, עשו לך סיוע, ואתה כועס עליהם? העגל הזה שעשו יהיה מסייעך – אתה מזריח את החמה והוא הלבנה, אתה כוכבים והוא המזלות, אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות, אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים. אמר הקב"ה: משה אף אתה טועה כמותם, והלא אין בו ממש! אמר לו (משה): אם כן למה אתה כועס על בניך!? הוי 'למה ה' יחרה אפך בעמך'." (שמות רבה מג:ז)

מעבר ליסוד הסרקסטי המיוחד, מדרש אחרון זה נוגע בשרשי הכעס והקנאה. משה מעביר את הקב"ה תהליך נפשי מיוחד. משה כביכול אומר לו לקב"ה: כאשר אתה כועס – תלך פנימה. מה משתקף אצלך בכעס הזה?
כמה מזה, זה הזולת שעליו אתה כועס, וכמה מזה זה הזולת שבתוכך שדווקא בו עליך להתרכז.
ומשה הצליח. ואילולא הצלחה זו של משה רבינו- ייתכן ועם ישראל לא היה.
ומה זה אומר עלינו?
כאשר אנו כועסים – מה זה משקף בנו? וכיצד הכעס והקנאה שבנו מביאים אותנו לסוג של קנאות. למעשים שקשה לתקנם.
שוחחתי לאחרונה עם תלמידים מ'תהודה' על דברי חז"ל –
"שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (שבת קה:). חשבתי כי הכועס צריך לראות את הצד של הזולת החוטא בתוך אישיותו. כי הכעס משקף משהו פנימי אצל הכועס. ואם הוא רק עוסק בשני, הוא עובד עבודה שהיא זרה לו – כי הוא אינו מתרכז בעצמו, מה יש בחוטא שנוגע בי? וזאת העבודה הראויה. ואם עוסק הוא רק באחר שחטא – עבודה זרה היא לו.

ואסיים בדברי הרב אשל"ג:
"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", כי בכל העבירות יש סך הכל עבירה אחת, היינו תאוה. אבל אין בהן גאוה, כי אין אדם מתגאה, בזה שלא יכול להתגבר על התאוה.
מה שאין כן כעס, מלבד זה שנהנה מהתאוה של כעס, הוא עוד מתגאה בזה שכועס, שהוא יודע שהצדק עמו, אחרת איך הוא יכול להתגאות.
נמצא שיש כאן ב' עבירות: א) תאוה מזה שנהנה, ב) מזה שמתגאה.
"וכל המתגאה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד, ונשמתו מסתלקת". (זהר תצוה דף כא אות נה).

1רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר א, צז), מוסיף "העמים כולם בזמן ההוא היו עובדי תמונות…לא הסכים אז ההמון על שום תורה אם לא נקשרה בדמיונו עם תמונה מוחשת שאפשר לכוין אליה." ולכן גם בני ישראל בהעדרו של משה, "לבסוף הרגישו אחדים מהם צרך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות, אך גם הם לא כחשו באלהותו של מוציאם מארץ מצרים, הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוהיהם". לדבריו, העם הרגיש צורך נפשי לחפץ מוחש סביבו יוכלו לרכז את עבודתם לה'.