כי תשא- דבורה בושרי
שמות ל':י"א – ל"ד:ל"ה

מתואר נוסח הגזירה שנגזרה בשם המלך אחשוורוש:
וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז:
פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה.
הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה:
"היו עתדים ליום הזה" מצוה המלך על כל מדינותיו, "והעיר שושן נבוכה".
מפרשת "כי תישא" אפשר ללמוד שאולי גודל הזוועה של גזירת המלך קשור דווקא במילים "להיות עתידים": העתיד – אותו דבר חי, פתוח ואינסופי – נגזר מראש. העתיד, שרק אלוהים לבדו אמור לראות ולדעת אותו, נכפה גלוי ואכזרי לעיני כל.
פרשת כי תישא מגוללת את הסיפור של משה, המנהיג שעלה להביא לעמו את המתנה היקרה מכל יקר מאת האלוהים, וכשהוא חוזר, הוא מוצא שבני עמו "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ" (שמות ל"ב ח') ועשו להם את עגל הזהב. משה רבנו, שלא היה כמוהו בנביאים, לא יכול לנבא או לראות את העתיד המסוים הזה בעלותו להר סיני. בראותו סוף סוף את הנעשה, כשהוא יורד והלוחות בידיו, "וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שם, י"ט). אחר כך מגיע גם התיקון, משה מניא את אלוהים מ" הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות ל"ב י"ד), ואף חוזר להר סיני לפסול לוחות שניים.
בלב הסיפור הזה, על הקלקול והתיקון, מופיע אחד הרגעים האינטימיים ביותר בין משה לקדוש ברוך הוא, הוא רגע הבקשה, התחינה, של משה להכיר את אלוהים. "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ", "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ", מבקש משה, (שמות ל"ג י"ג, י"ח) ועל כך עונה לו אלוהים "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם, כ').
מה הוא אותו דבר בפניו של אלוהים אשר אדם חי לא יכול לראות? בפסוק י"א בפרק זה כתוב במפורש ש"דִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים". מסתבר, אם כן, שיש פנים ויש פנים. מהכוריאוגרפיה המדויקת של אלוהים להתגלותו בנקרת הצור משתמע שמה שאסור לו, למשה, לראות בפניו של אלוהים הוא את העתיד:
וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:
וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: שמות ל"ג כ"ב-כ"ג
משה יכול לראות רק את מה שכבר עבר, אפילו באלוהות. את מה שפונה עדיין קדימה, את אותו הדבר באלוהות שהוא הוא העתיד, אי אפשר שיראה האדם וחי.
במסכת מנחות, כ"ט עמ' ב' מופיע המדרש המפורסם על הזמן שעשה משה ב"מרום" כשקיבל את התורה, ושם שוב יש כוריאוגרפיה מתמיהה: כאשר מבקש משה מאלוהים לראות אדם "שעתיד להיות" – את ר' עקיבא – אומר לו אלוהים: "חזור לאחוריך":
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו ריבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך.
מדוע "חזרה לאחוריו" תביא את משה אל העתיד?! ובכן, נדמיין שמשה מדבר פנים אל פנים עם אלוהים. אלוהים, פניו אל העתיד. בשביל משה, שפניו אל אלוהים, העתיד נמצא "מאחור".
התיאור הזה איננו תואם את האינטואיציה המורגלת לחשוב על העתיד כעל מה שעוד לפנינו. אבל אם נחשוב על כך שאת העבר אנחנו מכירים – את העבר אנחנו מסוגלים לסרוק בעינינו כל אימת שנרצה – ואילו לגבי העתיד עינינו סומות, הרי שהתיאור של העתיד כממוקם מאחורי הפנים ולא לפניהם הוא משכנע מאוד.
ואמנם, משה בקושי יכול להכיל את הדברים שהוא רואה שם, בעתיד. לא את תורתו של ר' עקיבא, ולא את גורלו הקשה.
הלך [משה] וישב בסוף שמונה שורות [בבית מדרשו של ר' עקיבא] ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו… חזר ובא לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?! אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפניי! אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו: חזור לאחורך. חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה?! אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני!
אלוהים, שאת כל התורה כולה מוסר ממש כאן, "במרום" למשה, בלי מעצור ובלי סייג, איננו מוכן לענות לו לשאלות שהוא שואל על פשר העתיד. כך עלה במחשבה לפניי דייקא, לפני הקדוש ברוך הוא.
פניו של הקדוש ברוך הוא הם הם העתיד. ואלה הפנים שאסור לו, למשה, לראות בפרשתנו.
כשאחשוורוש ציוה לבני עמו "להיות עתידים" – ציווה ולא ידע מה שציווה. "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (אסתר ח':ח'). בחיי אדם רק העבר נגזר, זה, העבר, הגלוי גם לעין. כמה נוראים היו החיים אילו היה גם העתיד כבר גזור וגלוי לעין. והנה, אף על פי שאין להשיב את אשר נחתם בטבעת המלך, מסתבר שהעתיד לא היה גלוי וידוע מראש, ובמקום שיושמדו ייהרגו וייאבדו היהודים ממלכת אחשוורוש, אותה גזרה עצמה התהפכה, וחלה על אויביהם.
אי היכולת של האדם לראות את העתיד הוא שמאפשר לו לחיות את חייו, הוא שנותן לו את כוחו, כוח אנוש, לעזור לאלוהים לחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. רק בזכותו של משה יכול אלוהים להינחם "עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". וזאת דווקא משום שמשה, האדם – שאף על פי שלא היה כמוהו בנביאים – איננו רואה את פני העתיד, אלא מתמודד ומתקן את מה שכבר עבר.

העתיד הוא מקור לתקווה, אבל מקור גם לפחד גדול. לפעמים, יכול להיות מנחם לחשוב שפניו הנסתרות של העתיד אינן אלא פני האלוהים הטוב והמיטיב.