קצת לפני חגיגות פורים. היום, יום חמישי, י"ג אדר חלה תענית אסתר, אנחנו צמים כפי שאסתר והעם צמו לפני הגעתה אל אחשורוש בכדי לבטל את הגזרה. בדורנו זה אנו מחדשים, כפי שדורות לפנינו תיקנו ונהגו, והוחלט להצמיד את "יום העגונה" אל תענית אסתר. יוזמה זו הינה בת 10 שנים, פרי מאמץ של קואליציית "עיקר" המורכבת מ – 27 ארגונים הפועלים יחד להעלות לראש סדר היום הציבורי את תופעת סרבנות הגט. הקואליציה מהווה דוגמא לשיתוף פעולה ארוך שנים של ארגונים שונים ומגוונים וננקטות דרכים יצירתיות בכדי למחות, לחנך ללימוד הפתרונות לבעיה, ליזום הצעות חוק, לפעול לייעול בתי הדין הרבניים ולקדם את הסכמי קדם נישואין למניעת סרבנות גט.

כיום,יום העגונה מצוין בכנסת, בבתי מדרש, ישיבות, מדרשות, קהילות לומדות, מכינות קדם צבאיות, אוניברסיטאות ועוד.

20% מהנשים בארץ, אחת מחמש, מסורבת גט. כיצד נוצרה התופעה ומה ניתן לעשות?

"אין ספק שבעיית העגונות או מסורבות הגט היא אחת מהבעיות ההלכתיות החמורות של ימנו. מתקופת התלמוד ועד המאה התשע עשרה קהילות יהודיות היו אוטונומיות עם בתי דין בעלי סמכות שלא היססו להפעיל את סמכותם. כשאשה בקשה להתגרש והבעל סרב מתוך נקמנות או על מנת לסחוט כסף, בית הדין והקהילה ידעו כיצד לגרום לכך שהבעל ישתף פעולה. בעת החדשה נוצרה בעיה חדשה של עגונות או מסורבות גט המחכות שנים לגט פיטורין מבעליהם… בארץ הסמכות הבלעדית בענייני נישואין וגיטין ניתנה לבתי הדין הרבניים על פי חוק בשנת 1953. במרוצת הזמן, הבעלים התחילו לסחוט סכומים גדולים מנשותיהם על מנת לתת להם גט. המונופול של בתי הדין הרבניים מצד אחד ו"יראת ההוראה"(החשש ליטול סמכות ולפסוק הלכה) של הדיינים מצד שני נותנים לבעלים כוח עצום לסחוט את נשותיהן. הדיינים סוחבים תיקים במשך שנים מחוסר יכולת למצוא פתרון הלכתי לבעיה או יועצים לאישה להיכנע לסחטנות הבעל ולשלם לו הון עתק או למסור לו את הדירה או את משמורת הילדים על מנת להשתחרר מעיגונה". (מתוך ההקדמה לספר זעקת דלות – פתרונות הלכתיים לבעיית העגונות בזמננו)

החשש המרכזי של הרבנים מלהטיל סנקציות על הגבר הוא החשש מ"גט מעושה", זהו גט הניתן כנגד רצונו של הבעל וגט זה נחשב הלכתית לפסול. הפסוק היחידי בתורה העוסק בגירושין מחדד את הבעיה: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ"(דברים כד, א). חז"ל נשענו על חוסר הסימטריה שבפסוק וחידדו את רצונו החופשי של הבעל לגירושין. כך שאם ניתן גט כפוי, האשה נשארת עדיין אשת איש. היא אינה יכולה להתחתן שוב ואם ילדה ילדים מגבר אחר הם נחשבים ממזרים.

בכנסת הקודמת ח"כ זוארץ הציעה להכיר ב"יום העגונה הבינלאומי" באופן רשמי. החיבור בין אסתר לעגינות נמצא בחייה הכפולים של אסתר אשר נלקחה לבית אחשוורוש בניגוד לרצונה ותוך הסתרת זהותה ולאחר שמצאה חן בעיני המלך הוא הכתירה כמלכתו. חרף חייה כמלכה, המגילה מספרת כי אסתר חיה בפחד תוך הסתרת חייה האמיתיים."כמו אסתר גם הנשים העגונות אינן רוצות לקיים את קשר הנישואין בו הן נמצאות בו. כמו אסתר, מסורבות גט רבות חיות בפחד מבני זוגן ונאלצות בעל כורחן לקיים חיים כפולים. כמו אסתר, העגונה ומסורבת הגט מוצאות עצמן מחוסרות שליטה על חירותן". (מתוך דברי ההקדמה לחוק)

נראה לי שמתאים יותר לחבר את יום העגונה לתענית אסתר מתוך ההתבוננות בתהליך אותו אסתר עוברת. מנערה מפוחדת ופאסיבית למלכה הלוקחת את גורלה וגורל עמה בידיה.

מרדכי דוחק בה לקחת אחריות: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת:
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי:
לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי:
וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (אסתר פרק ד,יג – טז)

כמו אסתר שגדלה והנהיגה בתוך מציאות חייה הכפויה כך הממסד הרבני נקרא לא להחריש יותר, לקבל אומץ ולפסוק הלכה דווקא בגלל שהפתרונות ההלכתיים מצויים בשפע. כמו אסתר, נקראים הרבנים והרבות בשטח לאמץ את הסכמי קדם הנישואים ולא להחריש כי הבעיה הינה תופעה קיימת. יש ללמוד מארגוני הנשים כיצד להרים ולהשמיע קול. עם השמעת הקול שלנו, עם העלאת המודעות הציבורית ניתן אומץ ונפנה מקום גם לקולן הדומם של הנשים שעדיין לא הרימו קולן להישמע בקרבנו.

"כל המתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחרבות ירושלים העליונה"
(שו"ת בית חדש החדשות, סי' סד)