שמות פרק כז,כ – פרק כט,מו

שתי פרשיות עוסקות במלאכת המשכן. פרשת תרומה עסקה במבנה ובכלים, וההנחה המובלעת תחת עיסוק זה הייתה – אנו טורחים לכבוד האל, בונים לו בית ומציידים אותו בכלים. פרשת תצוה, לעומת זאת, עוסקת בבגדי הכהנים, ובפרט בגדי אהרון הכהן הגדול, וההנחה המפורשת בכתוב היא שיש להרבות בכבודם ותפארתם של הכהנים : "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת". דומה שהנחה בסיסית זו מעוררת כמה התנגדויות בלבו של כל מודרני – היא סותרת את האתוס הדמוקרטי. השוויוני של החברה המערבית שאינו מקבל העדפה בולטת של מספר אנשים על פני כל היתר לכל ימי חייהם. היא מציבה חפצים מוחשיים בלב ליבה של עבודת האל בניגוד לתפיסות מופשטות הרבה יותר האופיינייות למונותיאיזם; ומעבר להתנגדויות אלו קיימת ועומדת הזרות שאנו חשים לנוכח כבוד ותפארת המועלים למדרגת ערך שיש לשאוף אליו. ודאי, רבים מאתנו יפארו ויכבדו את עצמם אם רק יוכלו, ובכל זאת מקובל להסתייג מנטייה זו ולא לראות בה ערך. אכן, פרשת תצוה מזמינה אותנו למסע אל עולם ערכי אחר. עולם זה משלב חומר ורוח; זכרון, משפט וריצוי נרקמים בחוטי תכלת ארגמן וזהב, והפאר וההדר הם ערוץ לביטוי הקשר בין האל ועדתו. הבה נבדוק את פרטי הדברים.

"ְועָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת:וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב:פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב:וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת: ס

הפעמונים התפורים לכנפות מעילו של אהרון מבשרים על בואו "ולא ימות" אנו נתקלים כאן ביראה האופפת את המשכן, בחשש ממגע לא מתווך עם האלוהות. חשש זה מבוטא גם בפרשת יום הכפורים –

"וידבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת:" (ויקרא טז, א-ב)

האל הוא נורא וגם כשהוקם לו משכן, עדיין נותרה האימה, בתוך המשכן. הכהן הנכנס אל המשכן הוא שלוחה של העדה, הוא פוגש את הישות הקובעת את גורל העדה, המאיימת אך גם ניתנת לריצוי ולפיוס.

וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב:שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר:וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי ישְׂרָאֵל:שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם:וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי ישְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן:

אבני החן המשובצות בכתפות האפוד נושאות עליהן את שמות שבטי ישראל. בדרך זו, העם מונכח 'לפני ה'. זוהי דרך להזכיר,לרמוז, בלי להיכנס לשיחה וכך להיחשף לבחינה יותר מדוקדקת. אהרון נושא את עמו על כתפיו, תרתי משמע, ומביאו אל ה'.

ועָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:רָבוּעַ יהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ:וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד:וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם:וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה: הַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם:וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט:וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד:

על לבו של הכהן נישא החושן – ריבוע בד ובו משובצות שתים עשרה אבנים, וגם בהן משובצים שמות שבטי ישראל. גם כאן לזכרון אולם נוסף פה מוטיב אחר – החושן הוא חושן משפט. המפגש של בני ישראל עם האל העמיק ועתה יש בו שפיטה. לא מקרה הוא שמפגש עמוק זה מתחולל על לבו של אהרון.

וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה': וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה:וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי ישְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה':" (שמות כח, ג- ל)

הבגד המיוחד השלישי הוא הציץ, רצועת זהב הקשורה על מצחו של אהרון. על רצועה זו חרותות המלים – קודש לה'. רצועה זו הנישאת על מצח אהרון מול האל מרצה את ה' על עוונות ישראל. זהו השלב השלישי במפגש, לאחר המשפט, הדין, בא תור הרחמים. לאחר שהאפוד והחושן יצגו את ישראל מול ה', מייצג הציץ את ה' מול ישראל. זוהי תשובת ה' , היענותו לבני ישראל – 'והיה לרצון להם לפני ה'.

כך יוצרים הבגדים רצף דיאלוגי עם ה' שיש בו היזכרות משפט וריצוי. אבל השיחה הזו נעשית לא במלים אלא בחוטי זהב וארגמן ובאבנים טובות. המלים – שמות בני ישראל – הן עצמן קישוט "פתוחי חותם". גופו של הכהן הוא חלק מהטקסט – האבנים נישאות על כתפיו, חושן המשפט – על לבו וציץ הפיוס על מצחו.

אנלוגיה מיושנת מעט לרעיון זה, מודרנית ולא פוסט-מודרנית היא היחס למדים ולדגלי לאום שרווח ברוב העולם המערבי עד לפני כמה עשרות שנים : הדגל אינו סתם בד. הוא גילום מוחשי לאהבת המולדת. אנלוגיה אחרת: היחס לכל פרטי פרטיה של יצירת אומנות. כתמי הצבע וסימני הדיו שיצאו תחת ידו של אומן גדול זוכים ליחס של הערצה. יש לשמור עליהם ללא שינוי, והמקור ימכר במחיר גבוה במיוחד. התחושה היא שהמצע החומרי מקפל ערכים.