"מה שעיני רואות אינו אלא הקליפה, העיקר סמוי מן העין" ( הנסיך הקטן)
בתחילת פרשתנו הקב"ה מלמד את משה את הדרך בה צריך לעשות מפקד אוכלוסין, כאשר הדרך למנות אינה באופן ישיר אלא דרך הבאת מחצית השקל המשמש גם כ"ככופר נפש".
"(יא) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
(יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַידֹוָד בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:
(יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַידֹוָד:
(יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְדֹוָד:
(טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְדֹוָד לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:
(טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְדֹוָד לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" – ספר שמות פרק ל'

ורש"י מפרש את פסוק יב לעיל :
(יב) כי תשא – … כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מניינם:
ולא יהיה בהם נגף – שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד.

כמו כן חז"ל כבר הבחינו בסוג של אלם נעלה, מה שנעלם מהעין, וקבעו כי דווקא באותו מרחב בו רב הנסתר על הגלוי שורה הברכה.
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ח/ב:
'ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך". תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו שנאמר "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך". תנו רבנן הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין'.

אדם המתבונן במילים אלו, עוד לפני שלבי ההבנה המתלבשים במילים, חש שיש אמת גדולה בדבר זה. כולנו מכירים את תחושת ההיחשפות של דבר טרם עת, אנו חשים שעין הבריות בדבר טרם יציאתו לאור, אינה יוצרת ברכה. תחושות אלו אינן רק מתוך זה שעינן של הבריות הרבה פעמים צרה בברכתו של האחר, אלא עצם ההיחשפות אל האור טרם עת, יש בה מתחושת הפלישה. פעמים רבות אין זה רק עינו של האחר אלא אף עינו של האדם עצמו, המתאווה בחוסר סבלנות להטרים את המאוחר, ואינה מאפשרת את זמן ההיריון, זמן העיבור שבו תהליכים עדינים עדיין מתחוללים בבטן האדמה, או מתחת לעור.
"אריך אנפין" – אורח הרוח, מבקש לעצמו מקום בדיוק בזמנים הקריטים הללו:

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" – שמות לב/א

העם מחכה, הוא ראה ניסים רבים, אבל כרגע הוא מחכה וכבר לא יכול להמתין, משה בושש מלרדת מן ההר. את עליית משה ראינו לפני כמה פרשיות בפרשת יתרו, משה עלה אל ההר, העם רואה קולות וברקים, העם שומע את קול האל מן ההר, אבל כאן משה בושש מלרדת, וזמן השהייה הופך לזמן של רצון חזק לאחוז ולתפוס. שוב אנו בזמן הרגיש של ההמתנה. עבודה זרה נובעת לפעמים מתוך אותו רצון להיאחזות המהירה, לפתירת בעיות.
גם את ה'המתנה' אי אפשר להפוך לאידאולוגיה, האדם הרוצה לחיות את החיים במלואם לעיתים נדרש לקפיצה למים, קפיצת נחשון הנודעת אל תוך הים טרם בקיעתו. במתח העדין הזה בין העוז לקפוץ "בעגלא ובזמן קריב" (במהרה ובזמן קרוב) לבין הזהירות מהאחיזות המהירה טרם עת בבחינת "עגל מסכה" חי האדם.

מתח זה מתקיים גם בבניית אישיותו של האדם, אשר הרבה פעמים הופך את זרימת החיים על ה'נעלם' שבהם ל'מסכה' האוחזת באדם ולא מרפה. פעמים הדבר מתקיים גם בהתייחסותנו לדבר האלוהות הנעלמה והניסיון ליצור כללים ולהיאטם מול הסיטואציה המתפענחת ומגלה את עצמה בהקשבה שקטה או הדורשת הכרעה רכה ועדינה. פעמים הדבר מופיע גם בחיי החברה. אנו נעים במתח עדין בין מציאת פתרון או בין הכרעה על כל סיכוניה לבין 'עגל המסכה' המידי, האידאולוגי הקשה אשר לא יכול להמתין, אוסף את כל נזמי הזהב והתכשיטים וזורק אותם אל תוך תשוקת ה'אש' החמה והלוהטת אשר מתוכו מתהווה 'עגל מסכה', אשר אח"כ צריך לטוחנו דק דק ולהשקות אותו את האדם שחטא.

בבחינה זו ישנו קשר בין חטא העגל לשחרור של פורים, קשר הנובע מהמתח האינסופי של האדם הנע בין מבנה לאנטי מבנה, בין שפה לבין המקום הלא מנוסח, בין הדעת לבין מה שלמעלה מהדעת. ביחס בין הצלחה לכישלון, בין הגלוי למכוסה בחייו, בין ה'מרכז' באישיותו לבין אזורי החלום ושולי העצמי, בין בחינת 'אסתר' לבין המגילה ההולכת ומתגלה.

בפורים אנו מספרים את סיפורו של עולם הנע לכאורה ב'הסתרת פנים', במציאות ההולכת ומסתבכת, בה האל נעלם, אבל אז במבט אחר נחשפים אנו לתהליכי עומק המתגלגלים ומתגלים מתוך אותו מצב של הסתר.
בפורים אנו מעיזים להסיר את מסכת חיינו שנבנתה ובה אנו אוחזים, או היא אוחזת בנו בבחינת "עגל מסכה", ועלינו לאפשר לזרמים הלא נראים להתגלות.

בספרו של איטאלו קאלווינו 'הערים הסמויות מעין' מספר מרקו פולו לקובלאי חאן על מסעותיו בצורות שונות, ומכוון אותו להתייחסות הראויה בנוגע לסודותיה של העיר ושל התרבות: "רק לשווא… אנסה לתאר לפניך את העיר… שחומותיה נשגבות. יכול הייתי לספר לך כמה מדרגות מרכיבות את הרחובות… אי אלו לוחות אבץ מכסים את הגגות, אלא שכבר ידעתי שיהיה זה כמו לא לומר לך דבר. לא מאלה עשויה העיר, אלא מהיחסים בין מידות חללה לבין אירועי עברה… הלא מגל הזיכרונות הזורם הזה נושמת העיר כמו ספוג ותופחת. תיאור כפי שהיא כיום חייב להכיל בתוכו את כל עברה. אולם העיר אינה אומרת את עברה, אלא מכילה אותו כאילו היה רשת קווים של כף יד, והוא כתוב בקרנות הרחוב, בסורגי החלונות, במעקי גרמי המדרגות… וכל קטע מחורט אף הוא עצמו בבוא תורו כל כולו בשריטות, בניסורים, בחיתוכים, בפסיקים".

ישנם סודות כמוסים שאינם מתגלים אלא למאזין הממתין.
שמות לג –
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. יג וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ; וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. יד וַיֹּאמַר: פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ. טו וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. טז וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ–הֲלוֹא, בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ; וְנִפְלִינוּ, אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל-הָעָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
יז וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה: כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. יח וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ. יט וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה', לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם. כ וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. כא וַיֹּאמֶר ה', הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר. כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי. כג וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ.

כמו אצל אליהו קול דממה דקה, ה' חולף בפני משה וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. כלומר באופן בלתי – ישיר, בדממה ובאלם שמאפשרת סוג של שתיקה, העלם, שיכול לעשות את עבודת האהבה – מלב אל לב – בשקט.
"והנה קרן אור מפניו וייראו מגשת אליו".
בעוד שקודם חטא העגל היו רואים את הזהרים העליונים, והוארו באספקלריה המאירה שכתוב כל העם רואים את הקולות. ועל הים היו רואים ולא יראים שכתוב זה אלי ואנוהו.
כיוון שחטאו בעגל הוסרו מהם כל אלו דרגות ואורות עליונים ולא יכלו להביט בפני המתווך שכתוב וייראו מגשת אליו.

וכך מתאר הזהר את לב ליבם של נאמני הרוח:
אבל מאן דרוחיה רוחא דקיומא כתיב ונאמן רוח מכסה דבר. אבל מי שרוחו רוח של קיום, בו כתוב "ונאמן רוח מכסה דבר". ונאמן רוח קיומא דרוחא ברוחא תלייא מילתא. ונאמן רוח פירושו רוח מתקיים וברוח תלוי הדבר. וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. וכתוב "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך". ולית עלמא מתקיימא אלא ברזא. ואין העולם מתקיים אלא בסוד (זוהר-אידרא רבא).