ספר שמות:פרק כ"ה,פסוק א'-פרק כ"ז,פסוק י"ט

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי ישְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר ידְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"(שמות כ"ה, ב)

תרגומו של אונקולוס מהווה לא רק כלי להעברת התורה מעברית לארמית, אלא גם משפה שיש בה הגשמה לשפה מופשטת. כך כותב עליו הרמב"ם:
"אונקלוס הגר שלם מאוד בשפה העברית והארמית. הוא הציב לעצמו מטרה לסלק את ההגשמה. מכאן שהוא מפרש (יתואל בערבית, מוציא מפשוטו) כל תואר שהכתוב מתאר, המביא לגשמות, בהתאם לעניינו" (מורה נבוכים, חלק א' פרק כ"ז)

לא רק הגשמה הפריעה לאונקלוס, אלא כל הרחבת השפה והוספת משמעות ערכית. את המושג תרומה שבפרשתנו הוא תרגם בתרגום מצמצם לאפרשותא. הפעולה שהאדם עושה היא הפרשה של ממון לטובת מטרה מסוימת, במקרה זה – בניית המשכן. המילה תרומה מוסיפה את הממד הערכי, מכילה את הקביעה כי מטרה זו גבוהה יותר מהמקור בו היה שרוי הכסף.

נקיטת שפה רזה בטוחה יותר, מתארת את מה שיש, לא מוסיפה תוספות העלולות ליפול לאזורי מחלוקת ערכית – שהרי מה שהאחד מגדיר כלמעלה יגדיר האחר כלמטה. הערעור על מוסכמות בציר המעלה מוביל לעמדה ספקנית כעמדת קוהלת:"מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ."(קוהלת פרק ג')

ההכרעה לנקוט בלשון תרומה ולא בלשון הפרשה אינה נובעת מהתעלמות מהמשמעות הצרה של הפעולה, אלא מהכרעה כי ראוי להוסיף לה את המימד הערכי. האדם צריך לשם התמצאותו במרחב חייו להגדיר את סולם הערכים שלו:
"רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?… והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך…"(אבות פרק ב' משנה א')

מכיוון שמושגי המעלה והתרומה הם מעבר לגבולות השפה, יש הרוצים – כאונקלוס – לשים אותם בסוגריים:
"כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור" (חגיגה פרק ג' משנה א')

ובכל זאת, הקול הנגדי אומר – חייב אדם לבנות את מפת חייו:
"עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות פרק ג' משנה א')

האם ארץ ישראל נבנתה מכוח עליה או מכוח הגירה? מי שינקוט בשפה הצרה של אונקלוס יאמר הגירה השייכת למשפחת ההפרשה, מי שיבחר בשפה הערכית יאמר עליה השייכת למשפחת התרומה.