ישנם מתחים שיוצרים מבנים קבועים הנראים כפרדוכס, אבל במבט מזווית 'גבוהה' יותר אנחנו רואים/חשים שיש הגיון פנימי בסתירה.

מתח מסוג זה נמצא לדוגמא ביחס בין המקום, המוגדר, הבית, 'המשכן' לבין הטבע והחופש. ביטוי יפה לכך נמצא בפתרון שמוצאת הגמרא ביחס למקום הראוי לתפילה."אמר רבי חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות" ( ברכות לא/א) .
בכדי להתפלל האדם זקוק מצד אחד לבית אבל המוגדר והתחום צריך שיהיו בו גם חלונות. פתחים פרוצים למרחב.

" וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בתוכם "(שמות כה/ח)

המשכן כמרחב
פרשת תרומה אומנם מטרימה את 'חטא העגל' המופיע בפרשת כי תשא, אבל כבר עמדו רבים על ההקבלה והרמזים שאנו מוצאים בין העגל למשכן (לדוגמא בשתי הפרשיות כל איש אשר ידבנו ליבו תורם כסף וזהב כסף וזהב לצורך דבר המקודש לו).

רבי יהודה הלוי טוען שהעגל נבע מרצון העם ל"נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוהיהם "( ספר הכוזרי מאמר ראשון צ"ז). ישנו קושי בעמידה האבסטרקטית מול האין סוף. בעיית האדם נתפסת על פי ריה"ל לא בעמידתו מול המוגדר והצר אלא דווקא מול החופש והאינסופי. חטא העגל לא נובע מהבריחה הנובעת מהאימה במפגש עם האינסופי אלא דווקא מתוך הקושי לעמוד במרחב של היחס לנפלא הלא מוגבל שהמפגש עם המוחלט מאפשר.

מה יכול לאפשר לאדם את העמידה מול החופש , לא כמילים וכמשאת נפש אלא בפועל ממש?

" וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בתוכם "(שמות כה/ח)(בלשון העם הדבר בא לידי ביטוי בשאלות המציקות שכל אחד פגש בחייו : "נו מה באמת לקב"ה אכפת מהדברים הקטנים.." אולי לא, לו לא אכפת אבל לי כן. שאלות שכאלה מבטאות לכאורה את בקשת החופש המוחלט, אבל כבר אמרו חכמי הרומנטיקה שבלי פרחים ומילות אהבה -למרות היותן מצומצמות -אין אהבה ואין אינסוף).

את סוד השילוב בין האינסופי לסופי רואים חכמי הזוהר בסוד הלוחות שנשברו ובסוד המשכן.הזוהר בפרשת משפטים אומר שאחר שנשברו הלוחות רצה האוקיינוס/התהום להציף את העולם, נעלם המימד המאפשר לעולם האינסופי להתקיים במתח העדין בין מבנה לחופש.

הלוחות מבטאים את הפארודכס ויותר נכון את היכולת להכיל את המתח , למרות היותם מבטאים את החוק, אומר הזוהר בעקבות חז"ל שהן מבטאים גם את החירות. החירות שייכת לעולם המכונה בזוהר עולם היובל, שהוא גם עולם הנשמה.
העולם בנוי מרבדים רבים, ישנו רובד שמבטא את עולם הצרכים האנושי ויש רובד שמבטא את הנשמה. עולם היובל במקרא מציין עולם שבו השעבוד מתפורר, אדם שב אל אחוזתו ועבדים יוצאים לחירות. זהו עולם שבו המרחב הפנימי של האדם, מרחב החופש, משפיע גם על המרחב החיצוני. המציאות מתרחבת ומבנים העומדים בתשתיתו של עולם מתחלפים במבני עומק חדשים. מבנים של שעבוד ועבדות מתחלפים במבנים של חירות. אין זה רק מבנה חיצוני המתחלף במבנה אחר מתוך אידאלים חברתיים חיצוניים, אלא על פי בעלי הסוד יש פה גילוי מבנה של עולם גבוה יותר אשר בא לידי ביטוי גם במרחב החיצוני ואשר גורם לשחרור ולשינוי במערכות היחסים בין בני האדם.

הלוחות מבטאים את האפשרות שאדם החי בממשות יחיה מתוך מרחב של עומק, עצמיות, נשמה ולא רק מתוך תגובה לצרכיו הראשוניים. המשכן מבטא אותה הכמיהה במימדי המרחב , עולם בו מימדי העומק הופכים מפנימי למרחבי. המשכן הינו פתרון חדש ליחס בין המוגדר לפתוח ולשאלה. לכל רובד במימדי הנפש יש גם שפה המבטאת אותו גם במציאות המרחבית. התפתחות האנושות על פי כתבי סוד הינה תנועה של התפתחות ממימדים של חוץ ושעבוד למימדי עומק, מימדים נשמתיים, אשר יהפכו למבנים רחבים דרכם נחיה ונחווה את המציאות.
(זו גם הסיבה שתהליכים אוטופיים אשר הולכים ומתרבים בזמננו נתקלים בכל כך הרבה קשיים,
ישנה סתירה בין המבנים הפנימיים והתודעתיים הישנים לחדשים, ואין הדבר קשור רק לאוכלוסיה כזו או אחרת.)

" מי זאת…"

וכך כותב הזוהר בתחילת פרשתנו:

"רבי שמעון פתח: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות"(שיר השירים ו י), 'מי זאת', רזא דתרין עלמין מתחברן כחדא (סוד שני העולמות המתחברים כאחד),ודא הוא עולם ועולם (וזה הוא עולם ועולם), מ"י הא אוקימנא דרגא עלאה לעילא, שירותא דקיימא בשאלתא ואקרי מ"י, כמה דאת אמר (ישעיה מ כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (מי כבר העמדנו, דרגה עליונה למעלה, התחלה העומדת לשאלה ונקראת 'מי' כמו שנאמר "שאו מרום עיניכים וראו מי ברא אלה).זא"ת דרגא תתאה לתתא, עלמא תתאה, ('זאת' דרגה תחתונה, עולם תחתון) ותרווייהו תרין עלמין, בחבורא חדא, בקשורא חדא כחדא (ושתיהן ב' עולמות, בחיבור אחד, בקישור אחד כאחד) …(חלק ב קכו/ב)"

המילים 'מי' ו'זאת' מבטאות בזוהר התייחסות לשני מימדים של המציאות. האחד הקונקרטי, המסויים, המבוטא במילה 'זאת' (מלכות) והשני עולם העומד לשאלה, 'מי' מימד העומק, עולם עליון, עולם החירות (בינה). המשכן הוא אותו מרחב המאפשר מפגש מרחבי בין עולם החירות לממשות.

"צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבו "

(שיר השירים פרק ג פסוק יא)

"ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימנו"(משנה תענית)בהמשך הפרשה בזוהר, הזוהר דורש את פסוקי שיר השירים. הזוהר טוען ששיר השירים נכתב ביום בו הוקם המקדש בימי שלמה, אותו היום בו הייתה שלמות בין מעלה ומטה.

לכאורה טיעון מוזר, שיר השירים, שיר של טבע וחופש, של מרדף אהבים בשדות ובכרם, שיר של תשוקת האהבה הנמלטת תמיד, ואף פעם אינה מושגת, אינה ממומשת, הוא השיר שנכתב ביום הקמת המקדש, ביום של השלמות היינו מצפים שייכתב שיר של חיבור ושלמות, שיר של בית, קיים, נמצא, ממומש.

היום בו הוקם המקדש, נוסד הבית, בו נהיה העולם שלם, דווקא אז נוצר שיר האהבה הגדול. המבנה, 'המקדש' דווקא הוא יוצר את השיר של הטבע והחיפוש . תנועת החיפוש והאהבה נעה בו זמנית בתוך אותה מערכת יחסים בין הדוד לרעיה .

כיצד שתי התמונות נעות אחת על השנייה, כיצד הבית יוצר את הארוס והאהבה הגדולה?
זהו סודו של עולם…אולי חטא העגל הינו חטא הבנאליות, החטא של תמונה אחת ושל ערך אחד ללא יכולת לראות את שתי התמונות גם יחד. וכבר מצאנו הדרכות רבות כיצד כל אדם צריך להפוך את גופו ונפשו למקום הראוי להשראת האינסוף ולהרחיב את ההשראה לביתו ,ארצו ועולמו.
וכמו שנאמר על העושים במלאכה:"ובלב כל חכם לב נתתי חכמה"(שמות לא,ו) .