שמות פרק לח,כא – פרק מ,לח

שמות פרק מ

(יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:

(יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו:

(יט) וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:

הסיומת של פסוק י"ט חוזרת על עצמה בפרשיה זו שהיא פרשית הסיום של מלאכת המשכן שבע פעמים. שבע הוא קוד ההתפרטות והריבוי במקרא, הן ברמה הלשונית – 'שבע יפול צדיק וקם', 'בשבעה דרכים ינוסו לפניך', 'שבע ביום הללתיך' וכו' ; והן ברמת החוקים : שבת היא היום השביעי, שמיטה היא השנה השביעית, יובל בא אחרי שבע שמיטות, טהרת המצורע והזב באה אחרי שבעת ימי המתנה ועוד ועוד.

בחושבנו על מעמדו המיוחד של מספר זה, ברור שהישנות ביטוי שבע פעמים רצופות באותה פרשיה אינה מקרית. בפרשיה הפותחת את מלאכת המשכן (פרק לה, תחילת פרשת ויקהל) חוזרת המלה 'לב' שבע פעמים. וכך מודגשת ההשתתפות המלאה של כל האישיות במלאכה – ממרכז התבונה הרגש – הלב. כאן הביטוי החוזר על עצמו הוא 'כאשר צוה ה' את משה' והוא מציין את התאמת הביצוע להוראות. כך נתון המשכן בין ההתנדבות וההתגייסות המבטאת רצון , התלהבות, ספונטניות ; לבין הקפדה מדוקדקת על הוראות ויכולת לשמירת המידה הנכונה. ביטוי עז למתח בין שני הקטבים הללו מצוי בפרשה הקודמת בה מסופר על כך שבעוד בני העם מביאים עוד ועוד מרכושם, הבינו החכמים העושים במלאכה שהגיע העת לרסן, לצמצם, העם מקבל את הדין אך אינו שמח שהוא נפטר מנתינה נוספת – 'ויכלא העם מהביא'.

ברם יש כאן אופציה נוספת להבנת תפקיד המלה 'שבע' בפרשה. פסוקי הסיום של הפרשה ושל הספר כולו הם – (לג)ויקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

המלים 'ויכל משה ' בסוף פרשיית בניית המשכן מזכירות את סוף פרשת בריאת העולם –

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:" (בראשית ב,א-ג)

שבע העשיות שבכולן חוזרת הסיומת 'כאשר צוה ה' את משה' מקבילות, בהקשר זה, לשבעת ימי הבריאה. ומכאן שהקמת המשכן , בה מסתיים ספר שמות, אנלוגית לבריאת העולם בה מתחיל ספר בראשית. אנלוגיה זו ניתן לפתח בשני אופנים – סינכרוני ודיאכרוני. הסינכרוני, הבו-זמני, משמעו : התורה גורמת לנו להעמיד את שני האירועים זה בצד זה ולחפש ביניהם נקודות דמיון ושוני, ומבין נקודות רבות כאלה הייתי רוצה לציין אחת – אלהים ברא את העולם ושיכן בראשו, את האדם. האדם ברא את המשכן ושיכן במרכזו את אלהים. הראיה הדיאכרונית, המביאה בחשבון את התרחשות האירועים בציר הזמן, בזה אחר זה, משמעה כאן : התורה קוראת לנו לבדוק כיצד אירוע הקמת המשכן הוא תוצאה של שלשלת אירועים שהחלה בבריאת העולם. כאן אני בוחר שוב אספקט אחד : בס' בראשית נברא עולם הכללי, עולם הטבע ועולם האדם. בס' שמות נברא עולמם של בני ישראל הכולל אותם כעם, את תורתם את משכנם, ואת הארץ כארצם אליה הם נעים כדי לרשתה ולגור בה. בשני הספרים נבראה מערכת יחסים בין ה' לבני האדם ,או 'מלכות' בלשון חז"ל. בס' בראשית זוהי המלכות האוניברסלית המתוארת בתפלה – "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל..המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" ובס' שמות זו המלכות המיוחדת של ה' על עמו המבטאת את הקשר האינטימי ביניהם, כלשון התפלה – "אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו,.. בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים.."

שתי מערכות היחסים אינן שלמות זו בלי זו. בריאת העולם לא תמה עד לבניית המשכן, שמשמעותה : בורא העולם מרגיש 'בבית' בעולם שברא. נוח לו בו. אני רוצה להזכיר את דברי רב הונא בתלמוד (בבלי, סנהדרין,ז,א) שהבאתי כאן לפני כמה שבועות. רב הונא מצטט את דבריו הנשגבים של הנביא ישעיהו – כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי (סו,א)

וההוא רואה בהם עדות למצב יחסים קשה בין ה' לעמו ; הקב"ה אינו נמשך עוד למקום המפגש המיוחד שביקש שיבנו למענו, אלא מתאר את המרחק האינסופי בינו לבין האדם. הסתירה בין אמירה זו של הנביא לבין הציווי על הקמת משכן, קיימת בעליל, ופתרונה לפי רב הונא, אינו בכך שאמירה זו נכונה והאחרת אינה נכונה, אלא בכך שמערכת היחסים היא דינמית ואינטראקטיבית, ומקום הפולחן ודרכיו נגזרות ממנה. כאן, בסוף ספר שמות, ברגע של פיוס ואהבה מתגשמת האוטופיה : ה' זוכה לבית בתוך ישראל

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:"

וישראל זוכים לקשר צמוד עם ה' – "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:"