"ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות" (שמות, פרק כ"ה, כ"ב).

מחשבותיי על פרשת השבוע שלפנינו התעשרו לא מעט בשל נסיעה שנסעתי השבוע עם בני משפחתי לאילת. הנה אנו יורדים מירושלים, שם שכן כבוד היכל ה', ומדרימים אל אותו האזור שבו התנהלו האירועים הגדולים והמכוננים של עם העברים. בדמדומי בוקר כמעט ואפשר לשמוע את קולות ההמון בחצייתם את הים ואת התאוננותם על משה, נוכח דלות המדבר, נוכח העדר הגשמים והמזון, נוכח המוות האורב מכל פינה שכוחה וחשוכה.

אנו מעמיקים אל פארן ואל צבעי ההרים המרהיבים ואני חושבת על אותו מעמד שארע על אחד ההרים, לא רחוק, אירוע שמתואר בפסוקים האחרונים של פרשת משפטים:

"וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שם, פרק כ"ד, ט"ז – י"ח).
עולה משה אל ההר ומותיר אחריו את אלו שראו מקרוב את שכינת האלוהים, שהיא מתבטאת באש על ההרים ובמסכת של ענן, "כמין עשן הוא", מסביר רש"י, שעשה בו האל שביל בעבורו של משה.

לנוכח זה נראית פרשת תרומה, (ופרשת תצווה הבאה מיד אחריה, המצווה את הכוהנים בלבושם המיוחד ובעבודת הקורבנות והזיות הדם השונות) על שלושת פרקיה הרווים הנחיות מדוקדקות ופרטניות לבניית המקדש, תמוהה משהו. זהב וכסף, נחושת, תכלת וארגמן, עצים וטבעות בגדלים ובאורכים מדודים, שמנים לקטורת ולסמים המיועדים כולם ליצירת בית וליציקת כלים, ונדמה שבין זה לכיסוי האל בענן אין דבר וחצי הדבר. כאילו דיבר האל אל בני האדם בשתי שפות שונות, זו שיש בה קול דממה דקה והיא אופפת סוד נעלם וטמיר וזו שיש בה קול פטיש וזעקת בהמות נשחטות, שהיא כולה מוגשמת ויש בה ריח וצבע.

מתח זה, שבין הציווי לעשייה שהיא כל כולה חומרית, ובין דרישתו של האל למופשט, מתחדדת עוד בפרשת כי תשא הסמוכה, שתחילתה בציווי על בניית כיור הנחושת והמשכה בדבריו של הקב"ה אל משה :

"ואתה דבר אל בני ישראל לאמור אך את שבתתי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שם, פרק ל"א, י"ג)

ומפרש על הפסוק הרש"ר הירש: "המאמר הזה נותן עדיפות לשמירת השבת – מעל למלאכת המשכן, ואפילו מלאכת המשכן דחויה היא מפני השבת…שעלינו לראות את השבת כנכס הנתון לנו מבחינה אובייקטיבית והמופקד בידינו לשומרו. כל חובות השומרים מוטלות עלינו ביחס לשבת. אסור לנו לנהוג כלפיה ב"פשיעה" או "בשליחת יד", להעלים עינינו ממנה, לנהוג בה בשרירות לבנו". השבת מבטלת את מלאכת המשכן. היא דורשת מן האדם מישראל להניח עשייה של ששת ימי המעשה, ששת ימי הבריאה שלו, ולהתחבר עם האלוהות במנוחתה דווקא. נדמה שיש פה ניסיון חינוכי ממש הדורש מן האדם להניח את כליו ולהתחבר עם בוראו בדרך של התכנסות הנפש עם עצמה. אסורה הפעילות המוחצנת, היוצרת כל, ונדרשת עשייה של הנפש, בחזקת: "וביום השביעי שבת וינפש".

ואולם, גם אם שתי שפות יש כאן, של הנפש ושל העשייה, של החומר ושל הרוח, אין לוותר על אחת מהן. ובידוע, כי רבים הם הפרשנים שביקשו להבהיר כי כל כלי המשכן יש בהם כדי להצביע על משמעות רוחנית, סימבולית. אחדים מכלים אלו הם הכרובים, עשויי הזהב ופרושי הכנפיים, הנותנים פניהם איש אל אחיו, מעל ארון ברית ה'. על הללו אומר הכתוב: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות" (כ"ה, כ"ב). וראו כמה נפלא הדבר, שדווקא שם, מבין הרווח הקטן והמצומצם כל כך של שני זוגות כפות הידיים, הסוכות על ארון ה', מבקש הקב"ה להשתחל ולדבר אל ישראל. אמנם נכון הוא, נבנה לו היכל עצום, עשוי כסף וזהב, אך כאשר מבקש להתוודע, לדעת, לדבר פנים אל פנים עם עמו – הוא בוחר לעשות כן דרך אותו המרווח הקטן. עוצמת השיח איננה בנגלה הנוצץ, למרות שהיא מתחייבת במערכת יחסים זו, אלא היא באותה נקודה אינטימית שיש בה קירבה נשגבה. אולי זו הדרך להבין את הגמרא המוזכרת בסנהדרין ז' ע"א[1], עת מביאה היא ציטטות שונות שנהגו ישראל לומר, כאמרות עממיות. בתוך אלו מוזכרת גם אמירה שהיטיבה לתאר מערכת יחסים בין איש ואשתו:

"כי רחימתין הוה עזיזא – אפותיא דספסירא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין – פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן" (כאשר אהבתנו הייתה עזה על רוחב הסייף שכבנו, עכשיו שאין אהבתנו עזה – מיטה בת שישים אמות אין דיה לנו).

וממשיך רב הונא ואומר: "קראי כתיבי, מעיקרא כתיב 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת' ותניא, ארון תשעה וכפורת טפח – הרי כאן עשרה, וכתיב 'והבית אשר בנה שלמה לה' שישים אמה אורכו ועשרים רוחבו ושלושים אמה קומתו'. ולבסוף כתיב: 'כה אמר ה' השמים כיסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי'. ומוסיף רש"י: 'וכשחטאו נאמר להם "איזה בית אשר תבנו לי" שתוכל שכינתי להיות מצומצמת בתוכו".

יכול הבית להיות גדול שישים אמה ועשרים אמה רוחבו ועדיין להיות מצומצם בעבורו של האל, שחטאת ישראל גדולה מלהשכין שמו בלבבם, ויכול הבית להיות קטן תשעה טפחים ושכינה תהא שוכנת בו, על שום אהבתה לבוני הבית.

לכל הבונים ביתם, לכל אלו שמרגישים לעיתים שהבית צר מלהכיל – יהי רצון שתשרה אהבה ברווחים הקטנים ביותר של היום יום של כולנו.

שבת של שלום.

[1] תודתי לרב בני לאו שהפנה אותי אל מדרש זה.