פרשת תרומה היא הראשונה בסדרה של חמש (!) פרשות, המשתרעות ממנה ועד סוף ספר "שמות", וכולן עוסקות במלאכת בנין המשכן, החומרים ממנו יעשה, העבודה בו. כל כך הרבה עיסוק בחומר, מעורר, במבט ראשון, תחושה לא נוחה. זה מה שאלהים מבקש מאיתנו? תרומה של זהב כסף ונחושת, עורות אילים ותחשים, עצי שיטים, יריעות, מוטות, לולאות, אבנים טובות (והוא מפרט בדיוק מאיזה סוג) ושמן למאור?

העובדה כי בין הפרשות העמוסות הללו, בחלק מפרשת "כי תישא", מובא סיפור הקמת עגל הזהב ושבירת הלוחות על ידי משה, הביאה מפרשים רבים למסקנה כי עצם הרעיון והציווי על הקמת משכן חומרי לאל (פרשת תרומה עוסקת כולה בחומר) הוא תולדה של חטא העגל, גם אם הסיפור העגום הזה מופיע אחרי פרשתנו.

הנהיה של בני ישראל אחרי אלהי כסף וזהב, זמן קצר לאחר המעמד החד פעמי הנורא של התגלותו בפניהם, הביא את אלהים – לדעת אותם פרשנים – למחשבה שיש צורך במשכן חומרי לעבודתו. האל, שבסיום תיאור מעמד הר סיני אומר מפורשות "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" וכן "מזבח אדמה תעשה לי… בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא איליך וברכתיך" (שמות כ', כ'-כ'א) זקוק עכשיו למקום ספציפי, למשכן של כסף וזהב, למזבח של נחושת?

הוא לא זקוק. אני זקוק.

לכל אחד מאיתנו יש מושג אישי של 'אלהים'. אצל רובנו, המושג הזה קצת התפתח מאז אותה מחשבה ילדותית, על הזקן עם הזקן הלבן, שיושב בשמיים, ועוסק בפנקסנות של צדקותינו ועוונותינו. אנשים מתרגמים את המושג הזה ל"הגבוה", "הטרסצדנטי", "רוח האדם", "המוסר האוניברסלי", "חכמת היקום". כך או כך, יהא אשר יהא המושג שלנו, שבתוכנו, אודות האלהים – הוא מה/מי שמעניק לנו את התחושה כי יש סיבה להיותנו בעולם, הוא מורה לנו מה היא הדרך הראויה לחיים, הוא נותן לנו את משמעותם. כשאנחנו אומרים על מישהו ש"אין לו אלהים", כוונתנו שהוא אינו כפוף לשום ערך נעלה, שום דבר אינו קדוש עבורו. לאלהים אין מקום אצלו.

לחלק הזה שבנו, הקדוש והנעלה, צריך לעשות מקום. צריך לייחד אותו. שאם לא כן, החולין של החיים, ההישרדות, הייאוש, הסתמיות והשיממון, בצד שלל הפיתויים החומריים הגסים שבחיים, יטשטשו אותו וימחו אותו. הסכנה הזו תמיד קיימת. "השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" מזהיר משה את עמו (דברים ו', י'ב-י'ג). האזהרה הזו ניתנת מיד לאחר הבטחת השפע המזומן לעם בארץ המובטחת. "ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך, ורם לבבך ושכחת את ה אלהיך המוציאך ממצרים מבית עבדים" (שם ח', י'ג-י'ד). אם נשכח את אלהים – יהא אשר יהא המושג שבתוכנו אודותיו – הוא שהעניק לנו חירות, ניפול בחזרה לחושך מצרים של עבדות החומר וגבהות הלב. למה האל מצווה על הקמת משכן? "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ'ד, ח'). צריך מקום לקדושה. צריך לפנות לה מקום, וצריך לבנות לה מקום.

בתלמוד, שנכתב לאחר חורבן המקדש, מכונה אלהים "המקום". עכשיו, כשאין מקדש, איך בונים את המקום הזה, מאלו חומרים, ומהי העבודה הנדרשת בו, כדי שאלהים ימשיך לשכון בתוכנו?